תוכניות הרדיו
קטעי עזבון

  •  אם ניקח לדוגמה את העסק הזה עם "התקנית": 
  • העברית הגבוהה - היתה קיימת בשפע, לתפילות ולשירה, ובכלל - העברית הכתובה בעצם אף פעם לא מתה במשך ה-2000 שנה. אבל הבעיות היו עם העברית המדוברת, היומיומית. כל הזמן הראשונים שאלו אחד את השני: "תגיד, איך צריך להגיד?" ובכל מקום תמיד היה אחד ש"ידע עברית" הכי טוב - והוא כל הזמן העיר ונזף: "שגיאה"! ולמרבית הפלא עד היום יש תמיד אחד כזה מאחורי הגב שלך, ש"מתקן" לנו את ה"שגיאות". אוף. זה עושה לחצים. באף מקום בעולם לא "מתקנים" לבן אדם מבוגר את שפת-האם שלו.
  • והעברית דווקא כן הצליחה לשגשג, כנראה שהעברית של התנ"ך היתה תמיד שפה כל-כך טובה, שאפשר היה להתחיל לדבר בה ברגע שהיו מספיק אנשים שרצו את זה. 

  • מה שאני בטוחה זה שאם כולנו היינו נכנעים ל"אקדמיה", ל"משטרת העברית", ומדברים רק "עברית תקנית", ושומרים על כל-כל-כל "חוקי" השפה העברית - אז לא היתה לנו העברית המדוברת, ולא היו לנו מילים כמו חרא וגרפץ, ומצוברח ומבאס וחנטריש, וסטלבת וזולה וחנון, וגם לא היה לנו ה"גשש", ולא "ילקוט הכזבים", ולא חיים חפר, ודן בן אמוץ, ואורי זוהר בזמנו, ואריק אינשטיין, שמוליק קראוס, ואפילו לא נעמי שמר - 
  • וכמובן שלא - קופטש. וגם אני הייתי מוכרחה לסתום ת'פה. ובטח לא לכתוב את הספרים שכתבתי. והמילונים.

אני מתביישת לספר את זה, אבל זה היה מאוד לא נעים, כי אני בדיוק הלכתי לי בהליכה משונה פרטית שלי, והוא בדיוק ראה אותי, כלומר - תפס אותי. כאילו הציץ עלי. הוא בעצמו היה כמעט יותר נבוך ממני.

מה לעשות. יש לי מין הרגל כזה משונה. אני הולכת לי כל מיני "הליכות". כל פעם זה שונה, מי יודע לפי מה. יש כאלה שאני יודעת לפי מה. למשל - יש לי הליכה ששמה "הקונצרט הראשון של באך". יש שם קטע כזה, שחוזר כמה פעמים, שכשאחותי הגדולה היתה מנגנת את זה, או גם ברדיו, הייתי הולכת על קצה האצבעות, צעדים קטנים, טופפים כאלה, עם גוף קצת נטוי קדימה. או לפעמים אני ואחותי השנייה היינו נכנסות לחדר ככה, אחת אחרי השנייה, צמודות כמעט, ועושות סיבוב בחדר כשהגדולה  היתה מנגנת  על הפסנתר את באך. היינו עושות סיבוב שלם, ויוצאות - בדיוק כשהקטע הזה היה נגמר.  זה היה מבטא את הקטע הזה של באך. אני מתכוונת ביטוי-גופי כזה. ביטוי בגוף.

יש לי המן מיני ביטויי-גוף כאלה. בטח לכל אחד יש. אולי לי יש רק כמה אחדות מאוד מגוכחות, ואולי אני לא מספיק נזהרת להסתיר אותן, אז קורה שאני נתפסת. וי. מי יודע מה חושבים עלי כל אלה שבמשך החיים שלי ראו אותי עם "הליכה" של בלרינה, אני, זקנה ולא אלגנטית במיוחד.

שלא תהיה טעות: זה לא ריקוד! זה בכלל לא ריקוד. בדיוק ההיפך. בטח הכי קרוב לקרוא לזה זה "דיבור-פרוזה בגוף".


  • מה קרה לאינטיליגנציה בארץ? עם כל ה"אבשלום קורים", וכל ה"רגע של עברית"ים.
  • נוצר הרושם שיש לנו פה עסק עם נורמה אחת בלבד! מה, אין לנו נורמות אחרות? אז למה להן לא מקדישים "רגע"?
  • מה עם הנורמה של החוק, הצדק?
  • ומה עם הנורמה של האמת?
  • והנורמה של המוסר?
  • של המחשבה, החשיבה בכלל?
  • הלוגיקה?
  • המודעות?
  • הסקרנות?
  • הקלסיקה?
  • ידיעת העבר?
  • למה לא מקדישים "רגע" לכל אחד מאלה?

  • למשטרת העברית - הכל מותר! - מרוב כוח שיש להם!
  • למשל: מחליפים את המונחים כל שנה! הורים לא יכולים לעזור לבנים - הם לא מבינים כלום!
  • ומובן: מגדילים כל הזמן את הכוח של עצמם - אף אחד לא יודע כלום! רק הם!!! אתה רוצה להגיד משהו "נכון", אתה רוצה לכתוב משהו "נכון", תשאל אותם! אתה תלוי בהם!!! לנצח!!!



«   [1]  [2]