תוכניות הרדיו
אלכס בניה

 סא"ל אלכס בניה (מופיע בספר בשם 'אמציה')
נפל ב- 7.6.1967 בקרב באל-עריש

מתוך אתר "יזכור":
הצטרף בגיל 17 לפלמ"ח. פיקודו העצמאי הראשון היה בגשר שייח-חוסיין בפברואר 1948. לאחר מלחמת העצמאות שירת בצבא קבע ומילא תפקידים שונים : קצין אג"ם של מחוז הנגב, מפקד גוש באר-שבע, מפקד מחנה אימונים של נח"ל, מג"ד בנח"ל וראש ענף המבצעים במטכ"ל. דרגתו היתה – סגן אלוף. הוא השתתף במערכת סיני וב-1963 נשלח לטנזניה בתפקיד ראש הצוות של צה"ל; הם הקימו שם את השירות הלאומי.
בחזרו לארץ בסוף 1966 עבר לנציבות שירות המדינה עד שגויס בחודש מאי, ימי הכוננות למלחמת ששת הימים.
הוא נפל ביום הקרבות השלישי, באל-עריש, בפעולת טיהור העיר מכוחות אויב.

כך מספרת עליו נתיבה:
אלכס היה בפירוש מה"ילדים". מהצנועים של תנועות- הנוער. ואני - לא. אני לא התייחסתי לכל העניין בקלות ראש. או בבדיחות הדעת. אני מוכרחה להגיד שדי קיבלתי את הדעה של החברה כולה עלי, ועל אנשים כמוני, ולא הכנסתי את עצמי למנזר בגללם, אבל בפירוש חשבתי את עצמי ל"לא-טובה". ולא היה עולה על דעתי להתחיל עם אחד כזה "טוב", כמו אלכס. בעיני זה היה גרוע כמו לגרום לשני לעבור עבירה. כמו להדביק בכוונה את השני במחלה שלך. לא היה עולה על דעתי שהקרבה בינינו תהיה על הבסיס של קרבה גופנית. זה היה כמו ללכלך, לזהם את הטוהר של הידידות. והידידות שלנו היתה טובה. היה בינינו המון משותף. שנינו סבלנו נורא בפלמ"ח, וידענו שאין ברירה, אי-אפשר ללכת מפה, אין משהו יותר טוב. בשביל הציונות. בשביל המולדת היקרה - זאת הדרך היחידה. אבל לא יכולנו לסבול את הבלגן של הפלמ"ח.
כשהיינו נפגשים, אלכס ואני, היה לנו נורא טוב ביחד, כל הזמן היינו מחייכים. היינו צוחקים. היינו מבינים אחד את השני. היום אולי היו אומרים על זה - היינו "בראש אחד".
לראות את אלכס יחד עם האופנוע שלו - זה היה חוויה לא חוזרת. איך שהוא אהב את האופנוע. כל הממ"פאים אהבו את האופנועים שלהם, מתו עליהם, ולא היה אחד מהם שלא השוויץ בכל העסק הזה. ומה "שלו" יכול לעשות, ש"של אחרים" לא יכול. לא ראיתי את ראובן נצר עם הטריאומף- טייגר? ככה זה היה אצל כולם - אבל אצל אלכס זה היה באמת משהו מיוחד. אולי גם הפנים שלו מצאו את הדרך להביע את האושר הזה. לא לכל אחד יש פנים קורנות מאושר. לאלכס כן היה. בעיקר עם האופנוע. אולי זה גם היה קשור בעובדה שקראו לו "מוטצייק". לא כל-כך בפניו. זה לא היה כינוי כזה כמו "העז", או "הצלף", שכשהיו שואלים אותם מה שמם, אז זה מה שהם היו עונים. זה היה יותר שם כינוי, מאחורי הגב, כזה, כי היה בזה שמץ של עלבון. לא שאלכס לא ידע על זה. אבל אף אחד לא העיז לקרוא לו מוטצייק כך, ישר בפנים. הרבה לפני שהוא נהיה ממ"פא, והרבה לפני שהוא קיבל אופנוע, כבר קראו לו "מוטצייק". ולמה מוטצייק ? או. כי אלכס היה נורא נמוך. נורא נורא נמוך. בקושי מטר וחצי. בלי צחוק. בלי גוזמה. אבל הוא היה הולך מהר, מה זה מהר, ורץ מהר - אף אחד לא יכול היה להשיג אותו. אז אמרו: מוטורסייקל: מטר גובה מהכביש, טס 100 ק"מ לשעה. בהתחלה קראו לו "קילומטר", כלומר - משקל-קילו-גובה-מטר. אבל כנראה שהכינוי הזה לא סיפק אותנו, בטח בגלל שלא היה בו כלום מהמהירות של אלכס, כשהוא היה נותן ספיד, ממש אף אחד לא היה נשאר על-ידו. כולם - נסחבו. היינו אומרים שיש לו כישרון להפוך את כולם לנמושות. ושאסור לתת לו ללכת בראש. מדפרס את כל הפלוגה. כל מיני כאלה. אז כשמישהו המציא לו את הכינוי "מוטצייק" - זה נדבק על המקום. כולם קיבלו את זה. עד לידי כך זה נדבק, שלסיום הקורס ממ"כפים אנחנו, כיתת הממ"כפיות שהוא היה המפקד שלנו, הכנו לו כל מיני מתנות פרידה, שזה היה דבר מקובל, אז אני לקחתי מהנגרייה של קיבוץ דליה, שהקורס היה על- ידם, כל מיני קרשים קטנטנים, שאריות, מהוקצעים יופי, והדבקתי אותם כמו איזה מין מצבה, שלאבן הראשה שלה הדבקתי אופנוע קטנטן, בגודל של מקסימום 2 ס"מ, שחרטתי מחתיכת גיר, ועל המישטח של הכאילו מצבה היו מסודרות, כמו ספרים, חתיכות שוות של פיסות עץ, אחת לכל אחת מאתנו, עם השם של כל אחת ועם איזה מילים מתאימות למזכרת, או בדיחה. זה יצא יופי. ממש יופי. כל הגודל של זה היה כמו קופסת גפרורים. ואלכס היה מבסוט מזה - עד הגג, לא היה אחד בקורס שהוא לא הראה לו את המתנה שהוא קיבל, ולא היה אחד שלא כבש את ההבעות בפרצוף שלו, כשהוא תפש מה עושה פה המוטורציקלט, מהגיר, וכשאלכס היה רואה את המאמצים הוא היה אומר, בכוונה: אה? יפה ? איך הרעיון של המוטצייק ? בומבה, אה? שלא השאיר בלב של השומע אפילו צל של ספק, שהוא בכלל היה מאוד מרוצה מהכינוי הזה. ובאמת, אי-אפשר להגיד שהוא לא סבל מהגובה שלו, כלומר, מהנומך שלו, אבל הוא לא התאונן. הוא קיבל את זה, וזהו. הלאה. הוא לקח את זה כמו שזה. לא היה באופי שלו שמץ של נחיתות, או בושה, כלום. פעם הוא אמר לי, זה נורא מצער אותי, שלא תחשבי, אבל מה לעשות. והוא גם היה אפילו מעיז להתבדח על זה. כשהיו מתאוננים שהוא רץ קדימה כמו מטורף, וכולם נסחבים, אז הוא היה צוחק ואומר, טוב, תראו כמה קילוגרמים בשר יש לכם לסחוב וכמה לי. והוא היה אומר, כשאומרים "עמדה קח !" איזה מרחק אתם עושים עד הרצפה ואיזה אני. ו-אני - אף פעם לא אהרג. איזה כדור בעולם יוכל לא לפקשש אותי. ועוד כל מיני. אז הוא לא הודה אף פעם שהוא ממש יודע שקוראים לו מוטצייק מאחורי הגב, אבל אולי בגלל זה הוא כל-כך אהב אותו, את האופנוע, וכל-כך קרן כשהוא היה על האופנוע. גם חופש התנועה שזה סיפק לו, האפשרות "לקפוץ", פה לכינרת, שם לחיפה, לתל-אביב, זה היה נחוץ לו כמו אוויר לנשימה, וגם השליטה במכונה, איך הוא אהב את הרעיון הזה של האדם והמכונה, תמיד הוא היה מספר לי איך שהוא היה טרקטוריסט ב"כדורי", הכי צעיר בארץ, ועם הגובה שלו, תמיד היו חושבים שהמשוגעים שם כבר התחילו לתת לילדים לנהוג בטרקטורים עוד לפני הבר-מצווה שלהם. מה יש לדבר - הכל באופנוע היה מעל ומעבר. והשמחה הזו ששפעה ממנו - הדביקה אותי.