תוכניות הרדיו
שמחה פשקובסקי

 טר"ש שמחה (פשקו) פשקובסקי (מופיע בספר בשם 'יונה')
התאבד ב-3.11.1949

כך מספרת עליו נתיבה:
פשקו לא נולד בארץ. אני בכלל הכרתי אותו עוד מהגימנסיה, הוא ואחותו הגיעו אלינו לגימנסיה באמצע המלחמה העולמית, ממש באמצע, ישר מפולניה. מי יודע איך הם הצליחו אז לצאת מפולניה, באמצע המלחמה העולמית רק היינו אומרים אחד לשני; "שלום", "שלום", - וזהו. אף פעם לא דיברנו יותר מזה. אפילו לא מילה אחת יותר מזה. למדנו יחד באותה כיתה - המון שנים, ולא יצא לנו לדבר אפילו לא שתי מילים. הוא היה נורא מכוער, גלותי, לא עשה טיפה ספורט, כל הקיץ היה הולך רק עם נעליים סגורות, וגם היה ביישן נורא, מסמיק כזה על כל דבר, ונורא-נורא לא בטוח בעצמו. אבל בשביל הלימודים - דווקא היה לו המון שכל, המון-המון שכל, כך שזה שלא היה לו טיפת ביטחון עצמי - לא התקבל על דעתנו, הילדים. היתה לנו מין הרגשה כזו שהחוסר-ביטחון-עצמי שלו - "לא מוצדק", ולא סלחנו לו על זה. כזה מין ; "אדוני ! מה יש לך ? עם כזה שכל ועם כאלה ציונים - אתה לא יכול להסתובב פה בינינו בלי ביטחון עצמי !", בעיקר שהיה עוד דבר; הוא היה נורא צעיר. אני חושבת שכשגמרנו את הגימנסיה הוא –הוא עוד לא היה ממש בן 16. אז אחרי הגימנסיה הוא הלך ישר לאוניברסיטה, למד בירושלים את כל השנה 47\46 - מתימטיקה ופיזיקה, וכשפרצה מלחמת השחרור הוא עוד לא היה בן 17, בעצם. אולי כן – 17. ואני לא ראיתי אותו אף פעם, מאז שגמרנו את הגימנסיה, גם לא שמעתי עליו כלום, עד שבאנו לסרפנד, ונפגשנו, ואמרנו אחד לשני את אותו ה"שלום", "שלום", מהגמנסיה, וגם כאן - בלי שום שאלות, כלום. רק כשהתחילו כל הוויכוחים עם החברה האלה מ"קרייתי" זה קירב אותנו, פתאום נהיינו חברים. וכשהתחלנו לצאת בלילות עם אלכס בניה כדי להביא את ההרוגים של בן-גוריון, והוא גם כן רצה להצטרף, אז אני בהתחלה חשבתי לי: זה ? מה זה בא ? מה זה כבר יכול לעזור ? עם הידיים שלו השמאליות ? אבל אז דווקא התברר, שתיכף כשפרצה המלחמה הוא אפילו לא התחיל את הלימודים באוניברסיטה, וישר הצטרף לחברה סטודנטים, שאחרי זה נהיו בחטיבת "הראל", הפלמ"ח של ירושלים, והתברר שיש לו ניסיון קרבי עצום, מהקרבות של ירושלים, ואז גם התברר לי שהוא כבר בכלל לא אותו הנמושה ההוא שאני היכרתי מהגימנסיה,זה שהיה מסתלק מכל השיעורים של הספורט, כי "חבל על הזמן. יותר טוב לקרוא ספר", התולעת-ספרים כמו שהוא היה, לא חבר בשום תנועת-נוער. ורק במשך הימים האלה האיומים שעברו עלינו פתאום יחד, רק אז שמתי לב לזה שהוא גם נורא השתנה, בכלל, שהוא נהיה פשקו אחר לגמרי, מצד אחד - יותר צברי, יותר דומה לנו, סוף-סוף, ומצד שני - לא סוגר את הפה לרגע, כל הזמן רוטן, מרוגז , בלי להסמיק מבושה - כי אם מרוגז, כל הזמן במין ייאוש כזה, עם המון הערות כאלה , מה שקראו אז "ציניות" או "ביקורת" - ולא היביטו על זה יפה בימים ההם, כל ביקורת היתה כמובן - דסטרוקטיבית, אלא מה, בימים ההם לא היה בכלל באפשר "ביקורת חיובית", והוא עוד היה אומר הערות שבכלל חס-וחלילה היה להוציא אותן מהפה, בתקופה ההיא, והיה לו המון לעג על כל אלה הארטיסטים, הג'ובניקים, המשתמטים. ש"מה הם מבינים בכלל", ומה שיצא זה - שהתקרבנו פתאום אחד אל השני. כל רגע פנוי היינו יושבים ביחד, ומדברים. מעשנים – ומדברים. מדברים בלי סוף. ואני הייתי אומרת לעצמי, "לחשוב שפשקו פתאום נהיה כזה דברן. מה שהמלחמה עושה לאנשים." ומעשן ! מי היה מאמין שפשקו יעשן פעם ? נהיה ממש מהחברה הטובים.
עכשיו; ממנו - בעיניים שלו - קלטתי מה שזה, כל זה מה שבן-גוריון עשה לאלה שנהרגו בלטרון. כי על פשקו זה כל-כך השפיע, שאני הייתי בטוחה שהולך לקרות לו משהו, וכל הזמן הייתי אומרת לו; "מה איתך, בחייך," או "דחילך, קח את זה יותר בקלות," ו"אל תיקח כל דבר ישר ללב", ועוד כל מיני שטויות כאלה שכולם אומרים כשמנסים להרגיע מישהו. וכל זה היה כך, אף-על-פי שאני התחלתי להרגיש שאני יותר ויותר מזדהה איתו. המצב שלו מהבחינה הזו הלך ונהיה יותר גרוע, ויותר גרוע, והשיא היה כשהתברר לנו שאפילו דיסקיות זיהוי לא היו על הגופות של החברה האלה שנהרגו שם, שום תעודה, שום כלום. מחזירים עוד הרוגים ועוד הרוגים, וכל לילה מביאים הרוגים - שאין להם שום סימן זיהוי! זהו; אף אחד לא מכיר אותם, אף אחר לא מחכה להם, הם לא יחסרו לאף אחד בעולם; על אף אחד מהם אין שום סימן - אז גם אין שום סיכוי שאפשר יהיה אי פעם לזהות אותם. זה היה ממש נורא, בשביל יונה. כל הימים הוא היה חוזר על אותו דבר: "אני לא יכול יותר. זה הורג אותי. זה יהרוג אותי. אני לא מבין איך את יכולה לסבול את זה כל זה בכזה שקט. אני אמות מזה."
בסוף הוא התאבד. לא לפני שהוא גמר לתת את נפשו למולדת, ורק אחרי שנגמרו כל הקרבות – הוא פשוט התאבד. אני לא ראיתי אותו אף פעם, אחרי ההפוגה הראשונה, והמצפון שלי כואב גם על זה.