תוכניות הרדיו
צבי פרוצל

 רב"ט צבי פרוצל (מופיע בספר בשם 'דן שטרן')
נפל ב-14.2.1948 בפעולת פיצוץ גשר שייח'-חוסיין.

מתוך אתר "יזכור":
ביום ד' באדר א' תש"ח יצא עם לוחם נוסף, שנהג במכונית עמוסת חומר-נפץ, לפוצץ את גשר שייח'-חוסיין שעל הירדן, ליד בית שאן. הנהג היה אמור לפרוץ את המחסום ולעלות על הגשר וצבי, החבלן, עמד להפעיל את חומר הנפץ. למרות האש הכבדה של משמר הליגיון הצליחו לעלות עם הרכב על הגשר, הנהג הצליח לקפוץ לירדן ולהיחלץ. צבי הפעיל את חומר-הנפץ, אך נפל בפעולה זו.

כך מספרת עליו נתיבה:
לא תיארתי לי שכך זה יכול להיות. פיצוץ גשר שייח'-חוסיין. זה היה יומיים-שלושה אחרי "האוטובוס" אצלנו. גם אצלנו היו פעולות כאלה באותו לילה. כנראה בכל הארץ. גם סעסע. וגם עם ראובן נצר יצאו אצלנו לפוצץ את הגשר על-יד מטולה. אבל אצלנו זה היה ממש טיול, הגשר של מטולה. כמו "הפעולות" של הפלמ"ח לפני המלחמה. ואצל אלכס בניה נהרג קצין החבלה, צבי פרוצל, צבי, שהיינו יחד בקורס חבלה, היינו חולייה, גרנו באותו אוהל. אבל רק את זה ידעתי. שהוא נהרג. חשבתי שקרה לחבלן איזה פנצ'ר נורא. למשל - יכול להיות שהחומר לא התפוצץ, ולא התפוצץ, אז הוא חזר לבדוק מה קרה, ואז בדיוק זה כן התפוצץ, או משהו דומה. יש "צרות", שהן ידועות לכל החבלנים בעולם. אני היכרתי טוב את צבי. כל הקורס היינו יחד. ודווקא בגלל שהיכרתי אותו הייתי בטוחה שמשהו כזה קרה. לחבלן אסור לקחת סיכון ולחזור לבדוק, אבל לא בן-אדם כמו צבי יעזוב אותו, את החומר. וכשחבלן חוזר הוא יודע שהוא יכול לעוף עם החומר, אז הוא לוקח צ'נס, מה אני אגיד - זה צ'נס כמו "קמיקזיס", של היפנים. וזה בדיוק מתאים לצבי פרוצל. הוא בטח לא עפעף עפעף - וחזר. אלכס (הממ"פא שפיקד על הפעולה, מ.ה.) סיפר לי איך זה הלך שם: התוכנית היתה לקפוץ מעל המעקה של הגשר, מעל התייל, ישר לתוך הירדן, עם הראש למטה, זו היתה התוכנית. הרעיון הגאוני. אבל רק אז התברר שהנהג בכלל לא יודע לשחות, חמור, שאלו אותו לפני זה והוא אמר: בטח. אז מה שהוא יעשה - הוא התחיל לטפס לאט-לאט על המעקה, ונתפש בתייל, וזה התחיל לקחת זמן, ואני אומרת, מי זה היה הנהג- לא אחד שלנו ? ואלכס אמר, אני יודע - בחור אחד. בהתחלה תכננו שצבי פרוצל ייסע לבד, בן קיבוץ, נוהג כבר מגיל 13, אבל ברגע האחרון לקחו שם מישהו, כדי שצבי יהיה פנוי בשתי הידיים להחזיק את כל הדטונטורים (הנפצים). אז כמו שה"יולד" הזה, הנהג, התחיל להסתבך בתייל, לפחות אם הוא היה רץ אלינו, על הגשר, במקום לרדת לאט-לאט למים, אז הוא התחיל לצעוק לעזרה, אז צבי בא אליו בריצה, להתיר אותו, ואז בדיוק הוא חטף כדור, בברך, - תארי לך, ובכל זאת שחרר את הנהג - ורץ בחזרה לאוטו, ממש על רגל אחת, והפעיל את החומר, וכל זה תחת אש תופת, ואנחנו יורים באוויר, ואז הוא הפעיל ונתן זינוק, בקשת, בדיוק לפי התוכנית, מעל המעקה, מעל התייל, ישר למים למטה, עם הראש למטה, כמו כשקופצים ממקפצה. הוא היה שחיין מעולה, ה-שחיין של העמק. המון מדליות. והמשיכו לירות עליו כמו משוגעים, ופה אנחנו כבר ירינו ישר עליהם, ועל האוטו, והאוטו התפוצץ בומבה, וכל הגשר הלך, והיינו בטוחים שהכל בסדר. ואני אמרתי לאלכס, יה-אללה, אז ממה הוא נהרג, מהאש שלהם עליו כשהוא היה במים ? מהאבנים של הגשר ? ואלכס אמר, לא, את לא תאמיני. וממש היה לו קשה להוציא את זה מהפה: הוא נהרג כמו חרא, הוא נהרג מפני שבשביל קפיצה כזו - אין בירדן מספיק מים. לקפיצה כזו ! את זה - אפילו לא עלה על דעתנו לברר. הירדן ! כשהכנו את התוכנית המטופשת הזו - לא חשבנו על זה. תכננו שהם שניהם יקפצו למים, ולא דאגנו לקחת נהג שיודע לשחות, ושיודע לקפוץ ממקפצה, ולא ביררנו מה עומק המים בירדן. הירדן ! נהר הירדן ! מה פתאום שבירדן אין מים ! באמצע החורף ! מה חשבנו, על הירדן? ! אף אחד לא חשב על זה. אפילו צבי לא. והוא גדל באזורים האלה. מכיר את כל השטח כמו את כף ידו. הכיר. והלוויה, אוי, איזה לוויה. הוא היה בחור נהדר. ואני אמרתי, כן - אני היכרתי אותו. ואלכס אמר, החבר הכי טוב. תמיד עוזר, אף פעם לא שמעת ממנו מילה. אף פעם לא התאונן. איך סמכתי עליו. ובכלל, הוא היה הבן הכי מוצלח של הקיבוץ פה. כל-כך יפה. איזה גובה. ומוכשר. לא דיבר הרבה, אבל המון-המון שכל. מלא שכל. הכל תופש.