תוכניות הרדיו
דוב מילשטיין

 טור' דוב מילשטיין (מופיע בספר בשם 'אהרונצ'יק')
נפל ב- 22.2.1948 ברמות נפתלי

מתוך אתר "יזכור":
יצא להכשרה בקיבוץ אשדות יעקב כחבר תנועת "הנוער העובד". במהלך שיעור שדה תחת הדרכתה של נתיבה, נקלעה כיתתו למארב של אנשי כנופיות ערביות. במהלך הקרב נפצע אנושות ואי-אפשר היה לחלצו מפאת האש הכבדה. הכיתה נסוגה בהשאירה אותו מאחור. לאחר קרב שנמשך חמש שעות הצליחה נתיבה לחלצם מהתופת כמעט ללא כל סיוע. גופתו של דוב שהושחתה ללא הכר, הובאה מהמקום בו בלילה.

כך מספרת עליו נתיבה:
ופתאום שמתי לב שכדור אחרי כדור נתקעים בדיוק בסלע של דוב, אחד אחרי השני, אחד על יד השני, לא צרור אוטומטי, כי אם של רובה, אז צעקתי לו: דוב תיזהר ! אני חושבת שאחד על ההר הדרומי צלף מקצועי ! והוא שם אותך על הכוונת שלו ! ככה - עד אותו רגע - האש שלהם היתה סתם אש. מפוזרת. בלי שיטה. אבל אש כזו כבידה - מה יש לתכנן אותה. אם אתה יכול לכסות שטח שלם בשיטפון כזה - אז זה הכי טוב. ואחרי שנייה דוב צעק לי: פגעו לי ברובה ! פגעו לי ברובה ! וצעקתי לו: תוריד את הראש ! עזוב הכל תוריד את הראש ! לא חשוב עכשיו מה - תוריד את הראש ! קודם כל תוריד את הראש ! והיבטתי עליו מה הוא עושה, אם הוא שומע לי, וראיתי שהוא באמת הוריד את הראש, אבל עם איזה מין תנועה לא טבעית. לא מצא חן בעיני. על המקום אני ידעתי. הנס שלנו נגמר. פה הנס מפסיק להחזיק. לא מחזיק יותר. הנה התחלת הסוף שלנו. עוד בלי לגשת - הלב אמר לי, דוב נהרג. הנה. הראשון. זה היה ממש פלא משמיים שעד אז לא נסרט אפילו אחד. וכבר היתה לכולנו הרגשה בלב, שזה כלום. לכולנו. זה כלום, כל זה. משחק ילדים. אולי אפילו התחלנו לזלזל, להקל ראש, "לצפצף", להראות גבורות. אולי כבר לא הסתתרנו טוב-טוב, כמו קודם, כשהפחד שיתק אותנו. צעקתי לאברום שייגש אל דוב –
ואברום ניגש וממש נכנס להיסטריקה: כדור בראש ! פצוע בראש ! הראש! הראש הלך לו ! ואי-אפשר להישאר על-ידו. אין מקום במחסה שלו לעוד אחד. לא האמנתי. לא יכול להיות. מה זאת אומרת אהרונצ'יק לא זז. לא סמכתי עליו, על אברום. אמרתי לישעיהו שאפילו שהאש כל-כך כבדה, שיעזוב את הרובה שלו, ושהוא ייגש אל דוב, ואם צריך - שייכנס מתחתיו, ושיתחיל לזחול אתו אחורה. אפילו ישעיהו חזר בעצמו. מזועזע. אי- אפשר. אש איומה. בדיוק לשמה. דוב כבד. לא זז. לא שומע. אז אני ניגשתי. וזה באמת היה איום. דוב שכב די רחוק מכולנו, כי הוא היה הרגל המזרחית של "ראש החץ", של המשולש של הרובים, ישעיהו שכב בראש החץ וארווין פרמינגר ברגל המערבית, ואחריהם- עוד יותר מערבה – תחת'י עם המקלע, ואני עם הרובה הרביעי, לא יושבת במקום קבוע. אבל הערבים בפירוש ראו את דוב, בטח לפי הנסיונות שלנו לחלץ אותו, אז ריכזו לנקודה ההיא אש תופת. ומרוב שריקות הכדורים, מרחוק לא שמעו, אבל כשהתקרבתי אל דוב שמעתי גם אני את הפרפורי גסיסה שלו, את הגניחות, והחרחורים. של גוסס, של בלי הכרה, שנפלטות מהפה כשבן-אדם לא שולט יותר, והן היללות הכי איומות, הכי נוראות, אי-אפשר לעשות כלום כששומעים אותן, כל מי ששומע - מקבל מין שיתוק כזה, קופא במקום, זה מקפיא את הדם, את הנשמה. חור גדול, עצום, בגודל של אגרוף, היה לו בראש, במצח, מעל לעין השמאלית, ודם, ושברים של עצמות, ולשונות של חומר ורוד, בהיר, של המוח, פרצו מהחור הזה, על הפנים, על האף, על הידיים שהיו עוד לופתות את הרובה, והראש שמוט עליהן, וחור כמעט באותו גודל היה מאחורי הראש, כמעט נוגע בכתף, מאחור, ומוח על הגב, והדם כמו ממעיין, נובע, ונובע, ונובע, על הגב, על הצוואר, על היד הלופתת את הרובה, והרגליים התקפלו בעווית נוראה, למעלה. לשמיים. וכדורים שורקים ושורקים. היתה לי תחבושת אישית, אבל מה עושים אתה. גם בכיס של דוב מצאתי תחבושת אחת. הוא אבוד. בן-אדם לא יוצא מפציעה כזאת. הורדתי לו את הבנדולרה עם הכדורים שנשארו בה, ואת הרימונים, ואת הרובה, באמת פגוע, יה-אללה איזה פגיעה, מקדימה, והכדור נכנס לקנה, מהצד, קצת יותר גבוה מהמחסנית, ופיצח את הקנה ! והכדור השני של אותו נשק פיצח לדוב את הראש, וזה הוא שממשיך כל הזמן ישר להנה. ודוב נורא כבד. הם צדקו. ממש אי-אפשר להזיז אותו. החלטתי לקחת ממנו את כל הדברים ולחזור לחבר'ה. מסרתי את כל הכדורים, והרובה המפוצץ, והרימונים, לחבר'ה שהיו בלי נשק, וחזרתי אל דוב. תיכף נמצא כבר איזה דרך. אולי בכל זאת. לקחתי מהכיסים שלו כל מיני חפצים אישיים, וניסיתי להיכנס מתחתיו ולהתחיל לזחול אחורה, הצלחתי איזה שני מטר, אולי שלושה. האש שניתכה לכיוון שלנו היתה איומה, ממש איומה, או שאולי זה רק היה נדמה לי שאני מושכת אש. אבל לא זזנו. בינתיים לא נתתי לאף אחד להמשיך ולהתקדם אחורה, כדי שלא יתרחקו מאתנו, ועובר עוד זמן, ועוד זמן, והאש הולכת וגדלה, והערבים על ההר המזרחי מעיזים ויורדים עוד קצת, כל פעם עוד קצת, ומה יהיה אם יחזרו ערבים לצוקים האלה הקרובים אלינו, ממערב, איפה שחיסלנו אותם עם הרימונים, אומנם הם כבר לא יכולים לחסום לנו את הדרך הביתה, כי אנחנו כבר יותר צפונה מהצוקים האלה, אבל אם הם יגיעו לשם הם יהיו קרובים אלינו איזה 70-60 מטר, ובמחסה אדיר, ואז אנחנו בכלל ניצמד לקרקע, כולנו, ואפילו לא נוכל לענות כדור אחד. ניסיתי עוד כמה נסיונות. תראי, זה אפשרי, זה אפשרי. באימונים עשינו את זה אלף פעם. אבל זה לא הלך. דוב היה כבד כל-כך. ולא עוזר. באימונים "הפצוע" עוזר לך. פה הוא מכביד. הוא מפריע לך לעזור לו. ואני החלטתי.