תוכניות הרדיו
יהודה פריימן

 טור' יהודה פריימן (מופיע בספר בשם 'גד שפילר')
נפל ב- 3.1.1948 בעין-זיתים.

מתוך אתר "יזכור":
יהודה היה חבר בהכשרת הצופים בקיבוצים עין-גב ועין-זיתים. בתחילת ינואר 1948 יצא לפעולת חבלה ונפגע פגיעות פנימיות כנראה מהדף הפיצוץ. הוא נפטר יומיים לאחר מכן.

כך מספרת עליו נתיבה:
יהודה היה איתי בהכשרת הצופים בעין-גב והיינו חברים נורא טובים. הוא היה נורא צעיר (בן 17 במותו) והוא היה מוכשר מאוד - בעד זה הוא גמר כל-כך מהר את התיכון. לא התעניין בבנות ולא בריקודים. בלילות שהיינו מתכנסים בהכשרה הוא תמיד היה שוכב בצד וקורא כלכלה או מתמטיקה, ואף פעם לא הסתיר את זה. היה לו חוש הומור נהדר. הוא ידע בעל-פה המון דברים מצחיקים, בדיחות ושייקספיר וכל מיני כאלה. פשוט הפסדנו בן-אדם שהיה יכול להיות פרופסור. בטוח הוא היה נהיה פרופסור. יהודה היה אחד מאלה שחושבים אחרת מכולם. ושמדברים עם אחד כזה, אתה כל הזמן חושב לעצמך : אה ! זה חדש לי ! ואתה לא יכול לא לחשוב על מה שהוא אמר. ואתה לא יכול לענות על המקום, ואין לך תשובה מוכנה וזה לא יוצא לך מהראש המון זמן אחרי זה. כשהיינו מנהלים שיחות במועדון של ההכשרה, תמיד הוא היה אחד נגד כולם, לפעמים עוד ירושלמים היו מצטרפים אליו, רק בשביל הדווקא, וכשהיו מדברים על ציונות, לא חשוב איפה ולא חשוב עם מי, יהודה תמיד היה אומר באיום, אתם תראו, אתם תראו, איזה אסון יקרה לכם. הציונות תיגמר לכם, ואתם לא עושים כלום נגד זה. לא מתכוננים לשעה הקשה. לא שרים, רק שיריי -. לא רוקדים, רק ריקודיי -. לא קוראים. לא לומדים. לא מסתכלים על ציור. על העולם. אתם יודעים כמה אנשים חכמים יש בעולם ? לא מעניין אותכם. רק ציונות, וציונות, וציונות. ומה יהיה כש - ? על זה אף אחד לא חושב. הולכים בעיניים עצומות. אנחנו יהודים, ובארץ, בסדר. אבל בסך-הכל אנחנו קבוצה קטנה בתוך בתוך קבוצה גדולה. קבוצה א', קטנה ועלובה, "יהודים בארץ", פיצקהל'ה, ואנחנו בתוך קבוצה ב' - גדולה ועצומה - "בני-אדם". בכל העולם. בכל הזמנים. וכל אחד מאיתנו שייך גם לקבוצה א' - אבל גם לקבוצה ב'. ואסור. אסור, אסור, אסור! שבן אדם ימצא את עצמו בקונפליקט בתוך עצמו בין להיות שייך לקבוצה א' לבין להיות שייך לקבוצה ב'. לפני 50 שנה - אני עוד מבין זה היה משהו, להפריח שממה. לקחת ארץ שלימה, שהיא מדבר, ולעשות ממנה גן פורח. אז בזמן הרצל - זה עוד היה "אידאל". גם כן - אה, מאז שהאמריקנים הגיעו לחופי האוקינוס השקט - זה כבר לא כל-כך נשגב. אבל - מילא. נניח שכן. אבל היום ? זה ממש בדיחה. באמריקה, שטח כזה, כמו כל ארץ ישראל - לוקחים בתור חווה, פרוייקט, ובתוך שנתיים-שלוש - גמור. אז בסדר, אתם חושבים אותי לציני, וטיפוס שלילי, הורס, ומה לא. אבל אני חושב שזו שטות קרדינלית לתת את כל החיים על עניין כזה קטן. אם כבר להיות אידאליסט, אז צריך לדבר על אידאלים גדולים, אמיתיים, אוניברסלים, של כל המין האנושי, וגם זה אידיוטי. גם זה לא אידאלים אמיתיים. רק תראו מה שקורה ברוסיה. המלחמה העולמית ממש הצילה אותם. כשהם היו נגד מעמדות - היתה סיבה טובה לאידיאולוגיה שלהם. אבל עכשיו ? טוב, אז סידרנו את זה, אז אין מעמדות, נו, אז מה עכשיו ? ומה קורה ? אין שם כאלה-עם-יותר, וכאלה-עם-פחות ? ואם אין, נאמר שאין, אז איך הם ישירו את ההמנון שלהם, שהוא נגד מעמדות ? איזה מעמדות, שאינם ? אז על מה הם ישירו, על דברים שאינם ? עם לא בונה את כל התרבות שלו על אידאלים שהם בהשג יד. לתרבות, לציווילזציה, אם כבר יש אידאלים, אז הם צריכים להיות כאלה שאף פעם אי-אפשר יהיה להשיג אותם. ואז אפשר לחנך עליהם לנצח, ולכתוב עליהם, ולשיר עליהם, והכל. אבל ככה? רק מטומטמים פרובנציאלים עושים כך: נכבוש את ההר ! ההר ! ההרה ! ובסוף זה בסך-הכל גבעה. גבעונת. תלולית עפר. פיצי. חת-שתיים - ואתה למעלה, על השפיץ. דבר שאפשר להגיע אליו הוא לא "הר", הוא על כל פנים לא הר כזה שכדאי לכתוב עליו שירים, ולצעוק כל היום: ההרה ! ומי מדבר כבר על לקבל רשות לשיר שירים על דברים אחרים. אין סיכוי.
יהודה לא היה "אויב" של הערבים. הוא לא רצה להיות חלק מהמלחמה. הוא חשב שזה אידיוטי להגיע למצב כזה. אז מה אם חושבים שיהודים לא יכולים להראות שריר. ושאנחנו מרוב טמטום לא שמים איך בטפשות אנחנו מסתבכים, איך אנחנו קורבנות לסכסכנות של הבריטים, גם אנחנו וגם הערבים, קורבנות, קורבנות- סרק. ושצריך לפתור את כל הבעיות האלה אחרת, בשכל, בהגיון, בדיבורים, ולא ביריות. ויהודה ביקש שיעבירו אותו מהפלמ"ח. כבר הרבה זמן לפני ה-29 בנובמבר הוא הגיש בקשה. הייתה לו הרגשה שמשם, מהש"י (ר"ת של שירות ידיעות, המודיעין של ה"הגנה") הוא יוכל להשפיע יותר, לתרום יותר לתבונה הכללית. שבזה הוא היה חזק. במוח. הכושר הפיזי שלו היה באמת מדכא. הוא לא התאונן אף פעם. ועד שהעבירו לירושליים, הוא עבר בינתיים עם המחלקה שלנו, הכשרת עין-גב, לעין-זיתים, כשפרצו הקרבות, ומשם - רק יצאו לאיזה פעולה קטנה, רק פיצוץ קטן של איזה מעביר מים פיצקהל'ה, והוא רק נפצע קצת, קל, ומת אחריי יומיים בבית החולים בצפת. סתם - מת. ואני בכיתי, כמו שלא בכיתי אף פעם בחיים שלי. לא לפניי ולא אחרי, כי הוא באמת לא היה צריך להיהרג. לא הוא. הוא לא היה "אויב". אנשים כמוהו לא היו צריכים לשלם. ובטח שלא את כל המחיר. איש כמוהו, כמו יהודה פריימן, היה צריך להישאר בחיים, עד היום. אנשים כמוהו חסרים כל יום. כל רגע. עד היום. החוסר בהם, של טיפוסים כמו אלדד פן, כמו יהודה פריימן, יהיה מורגש בכל הדורות הבאים, מה שהם לא תרמו.