תוכניות הרדיו
יוסף אהלי

 רב"ט יוסף (ספי) אהלי (מופיע בספר בשם 'מתי')
נפל יחד עם חברו מוסא ב- 20.4.1948 בקרב על משטרת נבי-יושע (מצודת כ"ח).

מתוך אתר "יזכור":
היה חבר הכשרה בקיבוצים גבע וכפר גלעדי. שירת כמ"כ בגדוד השלישי (חטיבת "יפתח") והשתתף בפעולות הגדוד ובליווי שיירות, כחבלן. נפל בניסיון הכיבוש השני של משטרת נבי-יושע.

כך מספרת עליו נתיבה:
מוסא וספי מפלוגה ט', היו גם מאותה הכשרה, מהכשרת כפר גלעדי. הם היו גם מאותו בית-ספר, ואפילו מאותה שכונה בתל-אביב, והם היו חברים נורא טובים, הם גדלו יחד בשכונה של רחוב מלצ'ט בתל-אביב. אני הכרתי אותם מאז, כי אני הייתי מהשכונה הקרובה מהשכונה של בית-הבימה, שכשהיינו קטנים-קטנים, לפני שבנו את "בית-הבימה" קראו לה השכונה של "המגרש האזרחי". והיו בסביבה הזו כל כך מעט בתים, ועם כל כך מעט ילדים, שהשכונה של רח' מלצ'ט והשכונה של סוף רח' אחד-העם והשכונה של "המגרש האזרחי"- היו בעצם שכונה אחת. מוסא וספי היו באמת חברים טובים. תמיד יחד, תמיד תמיד. ותמיד עושים הכל כמו צוות, שמאומן טוב-טוב לפעול ביחד. לא גאונים גדולים, אבל נורא בסדר. בלי בעיות ובלי טיפ-טיפה של ציניות, עקיצות, מרירות – כלום. לא דיברו הרבה, וכל דבר - ישר קיבלו על עצמם בשקט, וביצעו יוצא- מהכלל. שניהם היו איתי יחד בקורס קציני חבלה, ובקורס ממכפ"ים, והיינו יחד במלחמה - כל המלחמה היינו ביחד, בתור קציני חבלה בליווי שיירות של האוטובוסים (על-יד כל נהג היו שמים קצין חבלה שיביט עם יש מוקשים ) והיינו ביחד בכיבוש טבריה, ואחרי זה אני ליוויתי אותם כשהם הלכו לנבי-יושע. למוסא היה עור כהה, קצת צבע זית, עם שיער שחור וישר, שיער שלא מסכים בשום אופן להסתדר לאחור, ולהישאר שם, ועם עיניים מתאימות לשיער, צרות-צרות ושחורות, והיה לו מין חוש הומור מיוחד. בשקט-בשקט. מי שלא הכיר אותו אפילו לא תמיד הבין שבכלל נאמרה בדיחה. ובעצם, ההערות האלה שלו לא נועדו להצחיק במיוחד, כי אם אולי להדגיש. אולי לשפוך אור. להראות זווית ראיה אחרת, את זווית הראיה של מוסא על העניין. משהו כזה. שיהיה ברור לכל. המשפט "למה לא אמרת זאת מקודם", שהיה רווח מאוד בפלמ"ח, ונאמר בסוג מסויים של אינטונציה, ואפילו הייתה לו מנגינה, כשמוסא היה אומר את זה, והעיתוי, תמיד כולם היו מתים מצחוק, אבל זה היה סוג של צחוק, שתוך כדיי הצחוק היית חושב לעצמך: "וואלה - כמה שזה נכון".

ספי היה בדיוק ההיפך ממנו - כמובן - כמו בכל הסיפורים. עם שערות בלונדיניות-בלונדיניות, מסולסלות כמו צמר פלדה, האף שלו היה תמיד אדום ומתקלף, כולו היה אדום ומתקלף, לא רק האף, והשערות על הידיים והגבות והריסים היו ממש לבנות, מהשמש, והעיניים שלו היו עגולות, וחוץ מאשר בשמש - תמיד פתוחות לרווחה, ירוקות כאלה. והוא, בכלל, אף פעם לא הוציא מילה מיותרת מהפה. הוא לא היה שתקן, אבל דיבר רק כשהיה צורך דחוף. בכל הזדמנות שהזדמן לו להיות נוכח באיזה פטפוט כללי - הוא שתק חזק, דווקא כזה, כאילו אמר : זה סתם קישקושים. והשתיקה שלו בכלל לא השאירה אותו בצד. לשתיקה שלו היתה נוכחות עצומה. ככה, כמו שהוא היה שותק - החברה היו משתדלים להעלות את הרמה של הפטפוטים, משום מה. וכל מי שדיבר - העיף מבט אליו מפעם לפעם, לראות איך הוא מגיב. מה ספי אומר על זה. או יותר נכון - מה ספי שותק על זה.