תוכניות הרדיו
עמוס צורף

 רב"ט עמוס צורף (מופיע בספר בשם 'בועז ברק')
נפל ב-30.12.1947 בעין-זיתים.

כך מספרת עליו נתיבה:
עמוס צורף, יליד רמת-גן, היה הממ"כף שלי בהכשרה בפלמ"ח. הוא היה מין סלוני כזה. חצי סלוני, שמר על העירוניות שלו, כלומר - לא בעיני העירוניים, בעיני הפלמ"ח. כמה שהוא היה שוקק חיים, ולוקח הכל בקלות, היו לו רגשות קיפוח עמוקים כלפי הפלמ"ח. הוא היה נורא מסור לפלמ"ח, ותמיד מוכן. כזה לא משתמט, משום דבר, גם דברים לא נעימים, אלה שכולם בורחים מהם, אבל הרי לא זו הייתה הסיבה שהפלמ"ח לא אהב אותו, אז זה גם לא עזר, היו אנשים שידעו על עמוס את כל העסק, שהיו אומרים מאחורי גבו, תראה את העמוס הזה, אין גבול לכמה שהוא משפיל את עצמו, מתחנף, משתדל, ובכלל לא קיבלו את המאמצים שהוא השקיע כדבר יפה, כתכונה נהדרת, שאיש כזה בסביבה שלך, עושה לך את החיים קלים, מגביר את העצלנות שלך, ואפילו לא בא בטענות אל אף אחד, שבגללנו יוצא שהוא עובד פי שניים. אני לא חושבת שהוא הרגיש שהוא עובד פי שניים. הוא היה מסוג החברה האלה שממילא לא יכולים לשבת רגע. סיכות בתחת, כספית בדם. הוא היה שוקק חיים. להגיד עליו "הוא אהב את החיים", כשאומרים את זה עכשיו כל-כך הרבה, על כל אחד, זה שדוף, מליצה שדופה. אבל עמוס ממש אהב את החיים. אף פעם בחיים לא ראיתי בן אדם כזה. הכל היה טוב. היה טוב לאכול. והיה טוב לישון. היה טוב להתאמץ, והיה טוב לשבת על התחת ולא לעשות כלום. וראו עליו את זה. נצצו לו העיניים מרוב חשק לחיות. וזה היה מדביק. היה תענוג להיות על ידו. היית נדבק. אף אחד לא ידע מה שעובר עליו. אף אחד לא הרגיש. כלום. כל מה שהטילו עליו - הוא היה מבצע למופת. ותמיד צוחק, ותמיד מתלוצץ. הוא גם היה אומר לי : הם מתים שאני אעזוב. הם - לא אכפת להם מספרים. לא אכפת להם כמה יש בפלמ"ח. לא אכפת להם יותר אחד - פחות אחד. העיקר שיהיו כולם מ"סיעה ב'". שכולם יהיו "אחדות העבודה". אבל אני דווקא. הם לא יקבלו אצלי את המתנה הזו. שאני אלך מרצוני. והוא היה עוד יותר מתאמץ, ומשתדל, ורץ, ומתרוצץ, ומצליח, ומשוויץ בזה. בלי סוף מתפאר בזה, איך הלך לו פה, ואיך הוא הציל את המצב שם, ואיך הוא עמד בקושי הזה, ואיך הוא לא נשבר במאמץ ההוא. בפעם האחרונה שראיתי אותו, את עמוס, וידעתי שהוא הולך למקום קשה, וידעתי איזה שוויצר שהוא, אז אמרתי לו אלף פעמים, תיזהר, אתה שומע, תיזהר ! תחת אש אמיתית- תפסיק עם השוויץ שלך, אתה שומע. והוא צחק נורא, פתאום הפסיק, ואמר : רק שיכתבו עלינו. כדי שלא ייצא שנהרגתי ואף אחד לא ידע כלום. ואז עמוס נהרג. בעין-זיתים. עמוס צורף. הוא היה בעין-זיתים, כרגיל, ממ"כף בהכשרת עין-גב. והייתה התקפה נוראה של ערבים, וכשהיא נמשכה ונמשכה, וכל חברי המשק והפלמ"ח שכבו בצריפים על הרצפה, עוד בלי עמדות ועוד בלי שקי חול, כלום, מתחבאים מאחורי יסודות הבטון של הצריפים, שהיו בגובה של חצי מטר, אז עמוס החליט לשים קץ לעניין, ויצא מהמשק, כדי "לצאת מהגדר", וכדי "לאגף" את האויב. לבד, סולו. והוא התנהג בגבורה עצומה, קיפץ לכל עבר, כמו בסרטים, ישר מהמותן, כאילו שהאש של האויב לא נוגעת לו, וכדור טומיגן אחד השחיל אותו, פשוטו כמשמעו. נכנס בזרוע אחת, עבר את כל בית החזה ויצא מהזרוע השנייה, כמעט באותו גובה. במטה הגדוד החליטו לשלוח אותו לקבורה בבית שלו, בתל-אביב.