תוכניות הרדיו
"אילו נכתב בזמנו"

דן מירון

 נתיבה בן-יהודה, '1948 : בין הספירות' (כתר, 1981).

'1948 : בין הספירות', ספרה של נתיבה בן-יהודה, כבר זכה לתגובות רבות, אם כי לאו דווקא לתגובות ספרותיות, ומשום כך אין צורך בהצגה מפורטת של סיפור זכרונות זה של מי שהוצגה בשעתו, בימי מלחמת השחרור ולאחריה, כמופת המבהיל למדי של הלוחמת הצעירה, העשויה ללא-חת, "השדה הצהובה", שערביי הצפון קבעו פרס לראשה וסיפרו עליה אגדות-אימים. חשוב יותר לציין, שהספר מגלה את היפוכה הגמור של דמות גיבורית זו. הדמות הנשקפת ממנו מצטיינת לא רק ברגישות, בכושר התבוננות בלתי-רגיל, בישרנות קיצונית ובצימאון למודעות, אלא גם ביכולת שלא להסתיר את חולשותיה הרבות, את גבולות כוחה הנפשי, המוסרי והשכלי. סיפורה הוא, למעשה, סיפור מפורט, מדויק, מדהים לעיתים בכובדו ובמלאותו, של פרשת התמוטטות נפשית תחת לחץ. המספרת מתארת, בלי כחל ושרק, כיצד קרסה מבחינה פסיכולוגית כבר בראשיתה של מלחמת השחרור, עוד קודם לפלישת צבאות ערב במאי 1948. דומה שכמעט אין לנו בספרותנו תאור מפורט ומשכנע כל-כך של מה שנהוג לכנות בשם התמוטטות עצבים.
חשיבות התאור אינה מתמצה, מכל מקום, בעצם המלאות שלו. חשוב אולי עוד יותר הוא הזיהוי של סיבות ההתמוטטות. זו נגרמה לא רק – אולי גם לא בעיקר – משום אימי הקרב, הפגישה עם המוות, הרגשת האחריות הנוראה לחבר שננטש פצוע בשדה והלחץ הנפשי שבעצם מעשה גרימת המוות לאנשים אחרים, אפילו הם אוייבים. השפיעה יותר המציאות הפסיכולוגית והמוסרית שנתגלתה מסביב לכל זה ביחסים שבין אדם לחברו ולחברתו בתוך חבורת הלוחמים הקטנה, המלוכדת, כביכול. מה שמגלה המחברת כאן – בחדות וברגישות עליונות – הוא ההיפך הגמור ממה שהורגלנו לחשוב על איכות היחסים החד-פעמית, על "הרעות", הקשר הנפשי העמוק עם הזולת, שקיבלנום מן הסיפורת, השירה והפיזמונאות של ימי מלחמת השחרור כאחד מעיקריו של מיתוס הגבורה של הדור. אדרבה, איכות היחסים בין אדם לחברו בתוך "החבורה הלוחמת" מצטיירת בספרה של נתיבה בן-יהודה בתכלית השפל. העולם האנושי-החברתי שתוכו חיים – ומתים – כאן לוחמי מלחמת השחרור מצטיין בראש ובראשונה בחוסר-אינטימיות – חברתית, אינטלקטואלית, ריגשית ואפילו מינית. שיחה אמיתית, כשהיא מתרחשת בו, היא בבחינת נס קטן. יחסי מין, שיש עימם גם איזו היענות רגשית, הם בבחינת נס גדול, שכמעט אינו מתרחש. הפלמ"ח, כפי שמתארת אותו נתיבה בן-יהודה, הוא חבורה של נערים בטוחים בעצמם אך בלתי-מסוגלים לבדוק את בטחוניהם ; דלי תרבות ועם זאת חסרי כל עניין בתרבות וב"אינטיליגוכים"; מפוחדים ומבוהלים – ואיך אפשר היה שלא להיות מפוחד ומבוהל בתנאי מלחמת השחרור –אך בלתי-מסוגלים להודות בכך ; מוכים ופצועים – אך כמעט לא יודעים – להוציא רגעים ספורים – את עומק פצעיהם ומקומם. בעיקר הם סגורים ומתנשאים. כל דבר שאינו הם בדיוק זר ומוזר להם ונלעג בעיניהם. אפילו הם עצמם בתוך עצמם זרים ומוזרים זה לזה. הירושלמים נראים מנופחים ומגוחכים בעיני התל-אביבים. העירונים נראים לבני הקיבוצים כאילו קורצו מחומר אנושי נחות. "הכשרה" אחת מתייחסת בחשד ובזרות לאחרת, שלא לדבר על יחסה לאלה שניתקו את עצמם מהטבור של השייכות להכשרה כלשהי. הכל חיים בצל מוסכמות קדושות – אידיאולוגיות והתנהגותיות –ואין מעיזים לפרוץ אותן. האם פלא הוא, שכאשר מתחיל אצל המספרת תהליך ההתמוטטות כמעט שאין היא מוצאת אדם אחד שהיה מוכן או מסוגל לסייע לה, או לפחות, להתייחס למצוקותיה ? ההתמוטטות מפילה אותה, אפוא, מקליפת הקיום ה"חבר'המנית", שעליה שוטטה גם היא בהרמת האף ובביטחון העצמי הראויים, ומטלטלת אותה אל תהום של בדידות קיומית.
מרבים להתווכח על השאלה אם תמונה זו של הפלמ"ח וכן של המציאות הישובית שהקיפה אותו (לפי נתיבה בן-יהודה התייחסו אל הפלמ"ח וכן אל שאר הלוחמים המעטים של חודשי "בין הספירות" שבין כ"ט לנובמבר 1947 לחמישה במאי 1948, בחוסר-ענין ובחוסר מחויבות. הישוב הפקירם למוות כמעט בלי שישנה את אורח חייו הקבוע) היא תמונה "אמיתית"? אף כי לא קל להבין או לקבל את מושג ה"אמת", העומד מאחורי ויכוחים אלה, הרי הם עצמם מוצדקים במידת-מה, משום שהמחברת עצמה פותחת בהם. בספרה היא מנסה, ללא ספק, לנפץ מיתוס, לערוך דמיסטיפיקאציה של אגדת הפלמ"ח ודור תש"ח ולמסור במקום הסטריאוטיפים המקובלים את גירסת האמת שלה. ויכוחים אלה, כשלעצמם, מצביעים על חשיבות הספר, אבל מעבר להם מסתמנים ענינים נוספים, המדגישים ביתר תוקף חשיבות זו, אף כי על פיהם מסתמנים גם גבולותיה.
האותנטיות החוויתית של הספר וכוח המימוש התאורי שבו הם כה גדולים, עד שיש ב'1948 : בין הספירות' כדי להעמיד לפנינו שאלה ספרותית מרכזית. אמנם, המחברת אינה סופרת מקצועית ובספרה יש הרבה פגמים, שבחלקם ניתן היה למונעם על-ידי עריכה נכונה, כגון על-ידי דאגה לניהול מבוקר יותר של רשת החזרות הפרושה על פני כל הסיפור ובהנהגת יד "קלה" וחסכונית יותר בשימוש בעגה הפלמ"חית, שהמחברת אדוקה בה לפעמים עד הסוף המר. עם כל אלה מבהירה לנו הקריאה בספר – יותר משהבנו קודם – מדוע סיפורת דור תש"ח ה"רשמית", ברובה המכריע, דחתה אותנו כל-כך. לאור הצגתה המלאה, המומחשת, המפורטת של ההווייה האנושית בסיפורה של נתיבה בן-יהודה נראית המציאות בסיפורת זו, עם יוצאים מן הכלל ספורים, שהם בעיקר סיפורי המלחמה של ס. יזהר, חלולה ושקרית. לעומת הנזיד הסמיך והרותח של נתיבה מתמחשת סיפורת זו כנוזל דליל ופושר, שיותר משאתה מוצא בו גושי מציאות, אתה מוצא בו סיסמאות וסטריאוטיפים. אפילו לשון הסלנג המייגעת והמיושנת מעמידה – בעצם הרציפות והשלמות הפנימית שלה – אתגר חריף כנגד לשון הצחצחות השאבלונית והאקלקטית של מרבית סיפורת תש"ח, שהסלנג שימש בה כדובדבן קישוט לדייסה.
אבל לא רק מבחינה אסתטית מלמד הספר על הכשל של ספרות הדור, אלא גם מבחינה מוסרית. אתה שואל את עצמך היכן תמצא בספרות הדור את ההתמוטטות וההתפוררות של נתיבה בן-יהודה. היכן הן האמיתות הנפשיות והחברתיות המהממות, העולות מנסיון חייה, כפי שהיא מספרת עליו. קשה למצוא זכר לכל אלה מלבד בכמה פרקים של 'ימי צקלג'. לכל היותר, אפשר להיזכר ב'בינו לבינם' של שלמה ניצן, אלא שבספר זה עובר תהליך ההתפוררות על מישהו, שמלכתחילה לא היה "משלנו", ומשום כך נועד לו גורל ההתמוטטות על פי עצם "זרותו". נתיבה בן-יהודה מלמדת אותנו, שהתהליך כירסם בתוך "החבורה" עצמה, במרכזה, בליבה. האם לא הבחינו הסופרים במה שהתרחש מתחת לפאסאד החבר'המני של אחיהם, עצמם ובשרם, של האליקים, השאולים, הג'ימים ? האם ידעו את האמת ? ההיו מוכנים או גם מסוגלים לספרה לו ידעוה ? האם זייפו מדעת או רק מחוסר-רגישות, שדי בה כשלעצמה כדי לערער על מעמדם כסופרים. הרי אפילו סיפורת המלחמה הסובייטית הרשמית, שנכתבה בעיקרה לצרכי תעמולה ובמסגרת של חברה ותרבות טוטאליטאריות, יודעת יותר על האמיתות, שסיפור זכרונות כשל נתיבה בן-יהודה מעלה אותן.
אמנם, בין השאר מתגלה גם בספרה של נתיבה בן-יהודה אחד הפגמים התרבותיים העיקריים של ספרות דור תש"ח במיטבה, לרבות סיפוריו של ס. יזהר : דלות היכולת של ההגות המכלילה, של החשיבה, היוצאת מנסיון חיים קונקרטי אל הבנה המקיפה. נתיבה בן-יהודה מעלה את נסיונה המוחשי באמינות שמעטות כמותה, אבל כשהיא מגיעה לבדיקת משמעויותיו היא נעצרת בסדרת קובלנות בעלות חשיבות משנית (כגון הקובלנה על-כך, שלא הניחו לנשים למלא תפקידים קרביים בפלמ"ח). היא יודעת להצביע רק על הסתירות שבין ההתנהגות של הדור לבין האתוס שלו, אך בשום מקום אין היא מגיעה לבדיקה ממשית של האתוס עצמו, של האידיאולוגיות והמוסכמות המרכיבות אותו. בשום מקום גם לא עולה על דעתה, שיכול להיות, ואולי גם חייב להיות, קשר מהותי בין האתוס עצמו לבין זיופו בחיים למעשה. משום כך אין החשבון שלה עם אביה, עם דורו, עם החלום הציוני שלו, מגיע לשום נקודה של אינטנסיביות ומשמעות. לא במקרה נמנעה – בסיפור – ממשלוח מכתב התהיה שלה לאביה. המכתב אינו אומר כלום. מגבלה זו פוגעת קשות בספר של מחברת, שהיא, לעיצומו של דבר, מוראליסטאנית ולא יוצרת ספרות יפה. בגללה נקטע האפקט החווייתי העז של הספר על-ידי המסגרות האינטלקטואליות הצרות שלו.
עם זאת יכול היה הספר, לו נכתב בזמנו (ואולי עודנו יכול ?), למלא תפקיד תרבותי ראשון במעלה. אילו נכתב הספר לא עכשיו אלא בשנות החמישים, אילו הופיעו עימו עוד אחדים מסוגו, אולי היתה נמנעת הריאקציה החריפה לדור הפלמ"ח, שהיא לא רק ענין ספרותי, אלא גם מציאות חברתית ופוליטית, כפי שיכולנו ללמוד בבחירות האחרונות. דור זה, כפי שהוא מוצג כאן, חסר את כל האטריביוטים המיתיים הבלתי-אישיים והבלתי-אנושיים שהוקנו לו בספרות ובתעמולה הרשמיים, ומשום כך הוא קונה – וגם שובר – את לבנו במהות הפרוזה, הטראגית של קיומו. עם עולם אנושי מוכה כזה אפשר לבוא במגע – למרות כל פגמיו. אבל המופתים האנושיים השאבלוניים שהועמדו בפנינו כשהם זורחים באור יקרות מזוייף וחוגגים את הוויתם ה"יפה" וה"טובה", העושה אותם ראויים, באורח מובן מאליו, לא רק להערצה אלא גם למעמד של מנהיגי החברה והתרבות – מופתים אלה ייצגו רק אי-הודייה ושקר מתנשא. היחס אליהם חייב להיות חשדני, והנטייה (המגוחכת כשלעצמה) לשלח כנגדם אצבע מאשימה ברגע בו גידלו, ככל האדם, כרס וקרחת, או הסתבכו בתאוות שלטון או בעניני ממון וכו', היתה גם היא תוצאה הכרחית של מיתוס הטהרה. ל"קאלוי קאגאתדי" אסור להיגאל ברפש האנושי שבו כולנו מבלים, וברגע בו מתגלים הכתמים בשולי בגדיהם.
גדול הפיתוי לקרעם לגזרים. כן, ספר כ'1948 : בין הספירות' יכול היה לשמש גשר בין דור הלוחמים לדורות שבאו אחריו. אבל מאידך גיסא, יש מקום לחשוב, שנתיבה בן-יהודה לא היתה דוחה כל-כך את כתיבת סיפורה אילו יכלה לכתוב אותו בשעה שבה היה דרוש כל-כך. כנראה, גם היא היתה זקוקה לכל שלושת העשורים, לכל המפלות והבזיונות, כדי שתוכל לעמוד במקום בו היא עומדת עכשיו ביחס לעברה-היא. אילו היה הספר נכתב בזמנו היה חלוץ תרבותי. עכשיו הוא בעיקר עדות נוקבת להתפכחות, שאליה הגיעו כעת החברה והתרבות בישראל, ביחס לאגדות העבר שלהן.