תוכניות הרדיו
"מגדר" עברי ואידיאולגיה ציונית: טרילוגיית הפלמ"ח של נתיבה בן יהודה"

יעל פלדמן

פרק ז' מתוך ספרה של פרופ' יעל פלדמן: "ללא חדר משלהן", הוצ' הקיבוץ המאוחד, 2002.

1948 – "מגדר" עברי ואידאולוגיה ציונית : טרילוגיית הפלמ"ח של נתיבה בן-יהודה

אני לא הייתי בחיים שלי סופרז'יסטית, אבל מכיוון שכבר הייתי תקועה עמוק בתוך העסק הזה, היתה לי ממש אמביציה, והמון אמביציה, להוכיח מה אני שווה, בעיקר שידעתי שמהבחינה המסוימת הזו שבה היינו עסוקים באותו זמן - המלחמה - היו הרבה-הרבה זכרים בסביבה שלי שהיו הרבה-הרבה יותר גרועים ממני. הרבה-הרבה יותר "נקבות" ממני. הייתי קוראה להם תמיד ה"נקבים" האלה.
1948- בין הספירות, 296

לשונה של נתיבה בן-יהודה, לא פחות מאשר רעיונותיה ודיעותיה, מציבה אתגר גדול בפני הקוראת הפרשנית. בן-יהודה (נ' 1928) היא ייחודית בקרב סופרי דורה לא רק בשל כניסתה המאוחרת לבמת הספרות הישראלית (1981), אלא גם בשל מסירותה המתמשכת לעניין העברית המדוברת. אך ייחודה אינו נובע רק מגורמים אלה. מאז שנות השמונים היא הפכה במידה מסוימת לדמות תקשורתית, עד אז לא הייתה מוכרת כסופרת מקצועית. במשך שנים זוהתה נתיבה בן-יהודה, "תיבה" בפי חבריה, כסמל חי של מיתוס הפלמ"ח, של רוח ההתנדבות ההרואית והנאמנות המוחלטת לתחייה הלאומית במולדת היהודית. היא נודעה גם בלשונה החדה ובחוש ההומור החריף שלה, תכונות שהיו לה לעזר כאשר מצאה לבסוף את קולה כסופרת.
אך, בה בעת, בן-יהודה גם הקדימה את זמנה : המתירנות המינית הנועזת שלה בלטה בתקופה שהתאפיינה בפוריטניות מינית. במובן מסוים, היא ניהלה בעזות- מצח מהפכה פרטית משל עצמה, כשהיא "חיה את הגוף" (על משקל "כתיבה של/ את הגוף" ברוח הלן סיקסו והפמיניזם הצרפתי "החדש"), וזאת בעידן שנעל הן את הגוף והן את הרגשות "במרתף", אם להשתמש במטאפורה המוצלחת של שולמית הראבן בספרה עיר ימים רבים (1973). נוכל אף לשער שהחופש המיני של בן- יהודה שימש אולי כמודל לדמותה של שרה אמריליו כפי שתוארה ברומן זה של הראבן.
מוכרת פחות, אבל בעלת חשיבות מכרעת לסיפורה של בן-יהודה, היא העובדה שהכינוי שבו נודעה בצעירותה, "השדה הצהובה", ניתן לה למעשה על ידי הערבים, בצמוד לפרס הגבוה שהוכרז על ראשה (הצהוב) אחרי שפיקדה בהצלחה על המארב היהודי הראשון כנגד אוטובוס ערבי בתחילת 1948. מארב זה תוכנן כפעולת תגמול לנוכח ההתקפות הערביות על התחבורה האזרחית בגליל, שהתגברו בעקבות הצבעת החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947. הוא הפך להיות כמו שנראה בהמשך, הצעד הראשון ב"מסע פנימה" של בן-יהודה, אותו מסע המאפיין את סיפורי החניכה של נשים, כפי שטענתי בפרק א' לעיל, ואשר אחרי גלגוליו השונים אני עוקבת בספר זה.
עוד פחות מוכרת היא ההיסטוריה הקדם צבאית שלה : צברית למופת זו, בתו של החלוץ ואיש-החינוך ברוך בן-יהודה (מנהל גימנסיה "הרצליה" שהיה למנכ"ל הראשון של משרד החינוך במדינת ישראל), היתה גם אתלטית מצטיינת. כזורקת דיסקוס הפכו אותה למועמדת רצינית להשתתפות באולימפיאדה – קריירה עתידית שנקטעה ב- 1948 בשל כדור רובה שפגע בזרועה.
תעוזה, כוח פיזי ומסירות מוחלטת היו כמה מהתכונות שייחדו את המפקדת הצעירה, שהתמחותה הצבאית כללה טופוגרפיה, סיירות, וחבלה (!) אך עבור הדורות הבאים, היתה זו בעיקר התעוזה של בן-יהודה שכבשה את הדמיון, כשהיא מתבטאת עתה לא בפעילות צבאית אלא במערכה על נשמת הלשון העברית. שנים מספר לאחר הכרזת העצמאות, אחרי לימודים בארץ ובחו"ל (אומנות, שפות ופילוסופיה), החלה בן-יהודה לעבוד כעורכת, כשהיא נלחמת בגלוי בתהום שהפרידה בין העברית המדוברת שהתפתחה בפלמ"ח, אשר אופיינה בעגה הומוריסטית ובכושר המצאה לשוני, לבין התקן הנמלץ, המסוגנן מאוד אשר נדרש אז בספרות העברית היפה. מסירותה לעניין מצאה לבסוף את ביטויה בשני הכרכים של המילון לעברית מדוברת (1982,1972). אכן, הספר החצוף והמצחיק הזה שנכתב בשיתוף עם פלמ"חניק אחר, הסופר והסאטיריקן דן בן-אמוץ (1924-1990), הוסיף נדבך לאידיוסינקרטיות של אותו דור אגדתי.
עם כל זאת, לא היה הציבור הישראלי מוכן בשום צורה לכניסה הדרמטית של בן-יהודה לבמת הספרות הישראלית בין השנים 1981 ו-1991. אמת, שם ספרה הראשון, 1948 - בין הספירות, צריך היה להזהיר את הקוראים שאין מדובר כאן בעוד "היזכרות שלווה " מן השורה, אם להשתמש בביטויו המפורסם של וורדסוורת'. על ידי הבחירה בשם זה רמזה בן-יהודה שלמרות שלושת העשורים שחלפו, היא עדיין חוותה את שנת 1948 כקו-שבר מכריע בהיסטוריה, כנקודת מעבר בעלת חשיבות עצומה. השם מייחס לשנת 1948, או, ליתר דיוק, ל"חודשיים שבין ה-29 בנובמבר ל1947 ועד למרס 1948", פוטנציאל לשינוי ההיסטוריה היהודית בת-זמננו המשתווה לשינוי שחוללה הנצרות בהיסטוריה המערבית והיהודית לפני אלפיים שנה. במקריות מעניינת, מהדהד בכותרת גם שם הרומן האחרון של וירג'יניה וולף, בין המערכות, אשר גם הוא יצא לאור בעברית ב-1981 ואשר נושאו הוא,כזכור, השבר ההיסטורי שחוללה מלחמת העולם השנייה. ספר זה של וולף, אשר נכתב תחת איום הפלישה הנאצית (1940), תואר על-ידי אחד מפרשניו, רוג'ר פול, כמתייחס ל"זמן שבין ההיסטוריה כפי שהכרנו אותה לבין העתיד", עתיד שיהווה "סטייה אלימה מההיסטוריה" (פול 1991, 93).
למרות אות אזהרה זה, רבים מהקוראים התקשו לקבל את 1948 – בין הספירות. חלקם ביקרו את לשונה האידיוסינקרטית של בן-יהודה, על החזרות המרובות שלה הדיבוריות האסוציאטיבית, אשר לעיתים משמרת את העגה ואת העברית האידיומטית של ימים עברו. אחרים חשו אי-נוחות לנוכח השעטנז הז'אנרי ; הספר הזה איננו אמת היסטורית, היא אמרה בהקדמה הקצרה שלה, איננו "יצירה ספרותית", אפילו לא ספר זכרונות - וחלק מהקוראים האמינו לה. כך, למשל נעמי מרגלית (הפלמ"ח של נתיבה", 1981)מבקרת את ה"מיידיות" של הסיפור, וטוענת שלמרות האפקטיביות שלו, חסרה לו ההערכה-מחדש לה היינו מצפים אחרי 35 שנה ; היא מקבלת לחלוטין את שיפוטה של בן-יהודה עצמה, ומסכמת שהספר 1948 - בין הספירות איננו לא היסטוריה ולא ספרות. עמלה עינת ("דיוקנו של מאצ'ו ישראלי", 1981) מרחיקה לכת אף יותר : אין זה אפשרי, היא טוענת, לתת תמונה רחבה של רשמים פנימיים וחיצוניים על בסיס שפה אלמנטרית כמו זו שבה משתמשת בן-יהודה. אולם ביקורות אלה לא הסיטו את בן-יהודה מעמדתה. ההכחשה הריטורית שלה קיבלה תנופה בספרה הבא, מבעד לעבותות (1985), בו היא הגנה על סוג הכתיבה שלה תוך התכחשות לכל שאיפות ספרותיות. כמו זה שקדם לו, טענה בהקדמה, גם הספר הזה הוא "דוח של פיון מהשדה. ואני מדברת את הדוח הזה [. . .] אולי השם 'דיברות' היה הכי מתאים. אם שם כזה היה קיים". ובכן, הוא קיים עכשיו, והוא מתאר באופן מושלם את הז'אנר המיוחד של בן-יהודה.
אבל אותם קוראים שהיו מוכנים להתעלם מההכחשה וההסתייגות של המחברת, ומסיכות רבות אחרות שהיו ארוגות אל תוך הסיפור עצמו, מצאו את עצמם לא רק בנוכחותה של מספרת-סיפורים להגנית אך מיומנת, אלא גם בתוך זרם שוצף של סיפור מרתק ; סיפור שהפעים אותי, לפחות, עד צחוק ועד דמעות, כפי שסיפורים מעטים אחרים עשו אי פעם. יתר על כן, קוראים אלה קלטו לאט לאט שמדובר בסיפור חתרני של פרק מרכזי בנרטיב הישראלי הלאומי : הזיכרון הקולקטיבי של מלחמת העצמאות. שולמית אור, למשל, מכנה את 1948 - בין הספירות בשם "פצצה ספרותית", "ספרות ללא מרכאות" ("בין השיבולים והחרב", 1981) ; ירון גולן, למרות שהוא מבקר את מונוטוניות העגה של המספרת, מפרש נכונה, את הסתירות הריטוריות והמוטיבים המרכזיים, ומכנה את הספר"רומן היסטורי חברתי", חלק מספרות הפלמ"ח ("פלמ"חניקית אחרונה", 1981); ואילו שם רשימת הביקורת של מרים אורן, "אף על פי כן : ספרות ממשית" (1981), מדבר בעד עצמו : אורן מצביעה נכונה על אופיו המותח של הסיפור האסוציאטיבי-לכאורה, אך מעריכה שהמחברת אינה ערה לכך ש"יש היגיון בשיגעון שלה" ; אני חולקת על הערכה זו, ולדעתי המחברת מודעת בהחלט למבנה החתרני של הנרטיב שלה, כפי שאדגים בהמשך.1
בסופו של חשבון, טרילוגיית הפלמ"ח בכללה (1981-1991) תרמה לתהליך ניפוץ המיתוסים של העבר אשר בו החלו ההיסטוריונים החדשים בישראל בשנות השמונים. ההכרה בתרומה הזו קיבלה תנופה עם פירסומו של הכרך השני של הטרילוגיה, מבעד לעבותות, אשר השתתף באופן ישיר - כפי שרומז שמו - בדיון הישראלי הציבורי בנושא העקדה. תרומתה הייחודית של בן-יהודה לשיח זה היתה הבאתן לקדמת הבמה, אולי בפעם הראשונה בתרבות הישראלית, של ה"תצחקות",כלשונה, היצחק-ים הנשיות של מלחמות ישראל. מן הסתם לא היה זה מקרה שספרי הזכרונות הווידויים של בן-יהודה הופיעו באותו עשור שבו החל להופיע בישראל המחקר הפמיניסטי החדש בתחומי ההיסטוריה והחברה, אשר התמסד בשנות השמונים.2 כאמור, זה היה העשור שבו חדרה לבמה הציבורית והספרותית בארץ מודעות פמיניסטית, מלווה בשיח נשי, או ליתר דיוק, בקולות נשיים שונים. קולות אלו ניהלו דיאלוג מורכב למדי עם מה שנקרא "ספרות דור הפלמ"ח", כולל שכתוביה השונים של ספרות זו - שוליים ככל שנראו בזמנם - בידי סופרות בנות אותו הדור, כגון יהודית הנדל, עמליה כהנא-כרמון ושולמית הראבן. סיפורה של בן-יהודה תיפקד כתיקון חתרני של עדה ממקור ראשון, אשר צמצם את מיתוס העבר המפואר למימדים אנושיים לא-הירואיים. כך תיאר זאת מורה צעיר בבית ספר תיכון, בעצמו מפצועי מלחמת יום הכיפורים ; "יה אללה, איך כל המיתוס הזה נהרס, אני חשבתי שהכל אצלכם היה יפה כל כך, טהור כל כך, בלי שום בעיות, ועכשיו מתבררת לי האמת" (אבירמה גולן, על עצמן, 17).3
בשאלה אם הטרילוגיה גם זיעזעה את עדשות המגדר של קוראיה (כפי שהיתה צריכה לעשות), אעסוק בהמשך, אך כאן מתבקשת תחילה שאלה אחרת : מדוע חיכתה נתיבה בן-יהודה זמן רב כל כך, יותר משלושה עשורים, לפני שפירסמה את סיפורה ? ומדוע הרגישה צורך להתנצל ולהסתייג בכל אחד מפרקי הטרילוגיה, כמו גם להסתיר מאחורי כל מיני מסיכות את הנרטיב האוטוביוגרפי הבנוי-להפליא שלה ?
בן-יהודה עצמה התייחסה לשאלה זו במסגרת ראיון נרחב עם גיל חובב, שנערך אחרי פרסום הכרך השלישי, כשפרצה המדינה, במלאת חמישים שנה לייסוד הפלמ"ח (1991). לדבריה, היא כלל לא התכוונה לחכות, אלא התחילה בעצם לכתוב את זכרונותיה כבר ב-1949. הפרקים המוקדמים האלה הוזמנו למעשה על ידי הוצאת "מערכות" של צה"ל כחלק מההיסטוריה הרשמית המתוכננת של מלחמת העצמאות, אבל נדחו בשל סגנונם - ואין זה פלא. אפילו היום, הסגנון העברי שלה יוצא דופן, כפי שכבר ציינתי, במיידיות הדיבורית ובפלסטיות החיונית שלו. לפני חמישה עשורים, ז'אנר "דיברותי" כזה היה דבר שאין להעלותו על הדף המודפס. הפער בין הסגנון הספרותי המעודן של עמיתיה (הגברים, ממשה שמיר ועד ס.יזהר, וכל מי שביניהם) לבין שפת הרחוב עזת-המצח שלה היה בלתי ניתן לגישור. והאמת היא שאם פער זה הצטמצם מאז, היה זה במידה לא מעטה בזכות המאמצים של בן- יהודה עצמה.
מכיוון שבן-יהודה היתה ידועה כלוחמת למען העברית המדוברת, ציבור הקוראים קיבל בקלות את ההסבר הסגנוני לפריצתה המאוחרת. דיו רב נשפך סביב סביב הנושא ברשימות הביקורת על הספר, אבל הן התומכים והן המתנגדים קיבלו את ההסבר כגורם לגיטימי. הסבר נוסף לעיתוי המאוחר נתנה המחברת באותו ראיון עם חובב, לפיו היא התחילה לכתוב שוב כשבני המחזור של בתה החלו לחזור "שרופים ומתים" ממלחמת יום הכיפורים.4 עם זאת ברצוני לטעון, שהתבוננות קפדנית בתהליך הקבלה של הטרילוגיה מגלה שגורמים אחרים, עמוקים יותר פעלו כאן אף הם.
כדי לזהות גורמים אלה דרושה לנו פרספקטיבה היסטורית. תובנה מעניינת (ומידע מספרי מאיר-עיניים) מציעה אנתולוגיה שיצאה לאור במלאת 40 שנה לישראל, האנתולוגיה נכתב בתש"ח : שירה ופרוזה מזמן מלחמת העצמאות, בעריכת א.ב. יפה, כוללת יצירות מאת כחמישים סופרים, שכולן פורסמו בין 1947 ל-1951 בעיתונות הישראלית, בכתבי-עת ספרותיים ובאנתולוגיות שונות. מתוך חמישים הסופרים רק שש ( ! ) הן נשים. מבין השש, ארבע שייכות לדור הפלמ"ח; שלוש מהן לקחו חלק פעיל במלחמה, ואחת נפלה בעת מילוי תפקידה (בת-שבע אלטשולר, 1928-1948) מבין הארבע, שלוש כותבות שירה ורק אחת כותבת סיפורת. מתוך השלוש ששרדו את המלחמה, שתיים נכנסו לקאנון הישראלי, שולמית הראבן ויהודית הנדל, אבל קשה לומר שהן מזוהות עם ספרות דור הפלמ"ח. 5
ניתוח כמותי זה מפתיע אף יותר, מאחר שהנשים היוו בערך מחצית ממניין חברי הפלמ"ח, כעדות בן-יהודה. אך מסתבר שלמרות מספרן הן בקושי השאירו חותמן על המורשת הספרותית של בני דורן. והמצב אף לא השתנה מאז. עמליה כהנא-כרמון ושולמית הראבן, כל אחת מהן לוחמת פלמ"ח בזכות עצמה, הרחיקו את עצמן מחוויה זו, שיש לה זכר מועט ביצירתן. הן גם אינן מתייחסות באופן ישיר לשתיקתן, אלא אם כן נטען שמכלול יצירתה של כהנא-כרמון אינו אלא גינוי של הסטנדרט הכפול שסגר את הנשים במה שהיא כינתה "עזרת הנשים החילונית" של התרבות הישראלית.
אל לנו לשכוח, עם זאת, שכהנא-כרמון החלה להשמיע את הגינוי הזה במאמריה מאמצע שנות השמונים, כלומר, שנים מספר אחרי שספרה הראשון של בן-יהודה יצא לאור. בן-יהודה יכולה להיחשב, אם כן, כאחת מחלוצות השיח החתרני של "האשה העברית/ישראלית החדשה של שנות השמונים". אולם פריצת דרך זו לא זכתה בהכרה. רוב המבקרים (גם הנשים) התעלמו ממה שהוא בעיני מרכזי לכתיבתה : חשיפת השורשים האידיאולוגיים שעמדו בבסיס הפרת ההבטחה לשוויון המינים שהיתה "חרוטה על דגל הפלמ"ח", כפי שהיא תיארה זאת (ראו בהמשך). מאחר ששורשים אלה היו מעוגנים בנרטיב הלאומי הציוני שבו היא תמכה בהתלהבות, נראה שהתגלית שלה גרמה לקונפליקט שלא היה לה קל ליישבו. לדעתי, הפצע האידיאולוגי הזה הוא שהיווה את העכבה הסמויה של שנות השתיקה שלה ; כפי שראינו, שוויון המינים לא היה נושא לדיון, בלשון המעטה, בישראל של שנות השישים והשבעים. אבל בסוף שנות השבעים דברים החלו להשתנות. המעצור הנסתר של בן-יהודה הפך לכוח המניע מאחורי כתיבתה, הטראומה הפרטית שסביבה נבנה הנרטיב הדרמטי שלה ושעימה הוא יגיע לשיאו.
טראומה זו מוסווית לכאורה על ידי גודש יתר נרטיבי וריטורי. אך באופן פרדוקסלי, דווקא החזרה המיותרת הזו היא שמשקפת את הטראומה, אם גם בדרך של הכחשה. למעשה, ייתכן שלפנינו גרסה אחרת של ה"אוטוביוגרפיה במסיכה", שאחרי גלגוליה אנחנו עוקבים בספר זה. הפעם אין המסיכה מתבטאת בהרחקת עדת היסטורית, אלא בנרטיב אוטוביוגרפי חושפני וישיר, אשר מצליח לקבור את הרגע הכואב ביותר שלו תחת הררים של פרטים רלוונטיים ופחות רלוונטיים, טיעונים מעגליים ואינפורמציה עודפת.
שוב ושוב, כמעט עד לכדי אפקט קומי, בן-יהודה חוזרת על ההסתייגות שלה מכל מחויבות "סופרז'יסטית", כדבריה, כשהיא מדברת גם בשם חברותיה לנשק : זה לא אני שהמצאתי את הסופרז'יזם, מה שחרוט על הדגל של הפלמ"ח, ושל הסוציאליזם המחורבן שלו ברוסיה. (1981, 271)

אנחנו לא היינו סופרז'יסטיות. כבר אמרתי את זה אלף פעמים ואני אגיד את זה עוד אלף פעמים. מי שכן היה - זה היה הפלמ"ח; הפלמ"ח היה סופרז'יסט. מוצהר. הפלמ"ח חרט על הדגל בין היתר גם "שוויון המינים", ואנחנו היינו הבנות שהוטל עלינו לממש את התפקיד הזה. אז קיבלנו את העיקרון הזה על עצמנו, ואכלנו חרא. (שם, 296)

בקיצור - מה שאני רוצה להגיד זה שהחיים של הפייטריות היו קשים מאוד, ומכיוון שאני לא הייתי סופרז'יסטית, ועד היום אני לא, וגם הסטטוס החברתי שלי הפרטי שלי לא עניין אותי, אז הייתי מאוד מסכנה. (שם, 297)

בין הכחשה להכחשה של הסופרז'יזם עורכת בן-יהודה ניתוח פמיניסטי מובהק של שירי פלמ"ח טיפוסיים, ומראה ש"הלוחמת העברית החדשה", "תיבה" ושכמותה, נעלמה כלא היתה בייצוגי הנשים שבשירים (וגם בציורים מאותה תקופה): שושנה, או דוניה, או ציפ תמיד מחכות, לעיתים קרובות ליד החלון, נפרדות מן הלוחמים, או נמצאות במקרה במטבח. "אני לא חושבת שהיתה מחתרת בעולם שה'מייל-שוביניזם' חגג בה בעוצמה כזו" מאשימה בן-יהודה (296), בהתמרמרות מוצדקת (ניתוח דומה של סיפורת הפלמ"ח עשתה אסתר פוקס, 1986).
הסתירה הריטורית מדברת בעד עצמה, ומעלה שאלות לגבי אמינות הדוברת. וכי כיצד עלינו להבין את בו-זמניותם של הכחשתה המתמדת את הסופרז'יזם ושל הגינוי החריף של שוביניזם גברי חובק-כל ? ואיזו סיבה יש ללוחמת העשויה ללא-חת הזו לחשוש להודות בסופרז'יזם, כאשר היא, למעשה, [קיבלה] את העיקרון הזה על עצמ[ה]" עד כדי כך שעשתה כמיטב יכולתה להימנות על הקבוצה, המצומצמת למדי, של "פייטרים" משני המינים ?
אכן, אין ה"סופרז'יזם" כשלעצמו נושא הכחשתה של בן-יהודה, אלא האמביוולנטיות שהוא מעורר. לקראת 1948 - בין הספירות, מסתבר לנו שהקצינה המיומנת והאמיצה הזו, אשר כבר הוכיחה את הצלחתה כקצינת חבלה בקו החזית, חווה על בשרה את הקונפליקט המוכר שנסיונות קודמים, כגון חדר משלך או המין השני (שלא לדבר על תיאוריות המגדר העכשוויות משני צידי האוקיינוס) לא הצליחו ליישב באופן משביע רצון: השאיפה לפרוץ גבולות מכל סוג שהוא כולל גבולות המין (כמודגם באורלנדו של וירג'יניה וולף ; פרק ד לעיל), מול החשש מטשטוש הזהות האישית עם אובדן הגבולות האלה ; ולחלופין, הצורך בהגדרת סובייקט נשי במובחן מן "המין האחר" ("שונות מינית" בשיח העכשווי), ובו-זמנית הפחד מהגבלה מהותנית של זהות זו עצמה.
הקונפליקט המוכר הזה מקבל כאן משנה חריפות, משום שהוא מתרחש בתחום הגברי בהא הידיעה : התוקפנות הצבאית. אם נזכור שיצר התוקפנות הגברי הוא שעמד במרכז הביקורת של וולף בשלוש גיניאות (שבצירוף מקרים לא מפתיע פורסם בעברית באותה שנה, 1985, בה יצא לאור ספרה השני של בן-יהודה, מבעד לעבותות), אל לנו להיות מופתעים מהמבוי הסתום אליו נקלעה בן-יהודה. שוויון המינים אותו היא מנסה להשיג מתייחס לתחום שעליו וולף אפילו לא חלמה, שדה הקרב. מבלי משים, ניסתה לוחמת הפלמ"ח להעתיק את החזון האנדרוגני של וולף משדה היצירה האמנותית לשדה היכולת הצבאית. אבל חזון פנטסטי שכזה מתעלה אפילו מעבר לדמיונה רב המעוף של וולף. בנרטיב שלה, ניסיון צבאי היה רק חלק מעברה של אורלנדו, חלק מעולמם של אבות האני הגברי המוקדם שלה (או שמא נאמר ה'פרימיטיבי ?). עשור מאוחר יותר, ערב מלחמת העולם השנייה, ראתה וולף את האגרסיה המיליטריסטית כאויב של חלומה על האנדרוגניות, כתחום היחיד ממנו קיוותה להדיר את הנשים (ראו שלוש גיניאות לעיל).
למרות השוני, "אורלנדו" של בן-יהודה מתלבטת בשאלות מגדר שאינן כה שונות מאלה שוולף התלבטה בהן (דרך אורלנדו) כחצי מאה קודם לכן (ואשר תיאורטיקניות של המגדר שואלות עד היום): מה עושה אותנו למה שאנחנו מן הבחינה ה"מינית": נתונים ביולוגיים ("למי יש/אין ביצים", בעגה הפלמ"חאית) ? לבוש, הילוך, שפת הגוף ? או - מבטו של הזולת, ה"תפקיד" שמלבישה עלינו החברה, התרבות, המערכת שלתוכה נולדנו ושבה עלינו לתפקד ? במילים אחרות : גורל מהותני שאין ממנו מנוס, או הבניות תרבותיות המשתנות ממקום למקום ומזמן לזמן, ואשר לפיכך ניתנות לשינוי והמרה ?
את הפתרון התיאורטי לבעיה זו תיארתי בפרק ב : המצאתה-מחדש של המילה "מגדר" (gender), אשר מאז אמצע שנות השבעים משמשת, באופוזיציה למונח "מין" (sex), לאבחנה בין תרבות לבין ביולוגיה ביצירת זהותם של בני האדם.6 אך למרות הפופולריות של המונח, פן אחד של משמעותו כמעט נעלם מן התודעה, אולי מפני שההשלכות הלשוניות שלו אינן נגישות לדוברי עברית.
ברוב השפות האירופאיות שמות עצם (כל שמות העצם, כולל אלו שאין להם פונקציה ביולוגית/מינית) מוגדרים באופן דקדוקי על ידי המגדר שלהם (f., m. או n.). מהווה המקור הדקדוקי של המושג תזכורת לאופי השרירותי והיחסי של המיון הלשוני ל"זכר" ו"נקבה", כפי שטענה כבר דה-לורטיס (1987, 3-5). ככזה, מגדר הוא בלתי-מהותני מעצם טיבו, ועוזר ליצור דיכוטומיה בין ביולוגיה (מין) לבין תרבות (מגדר).
השפה העברית, לעומת זאת, חסרה דיכוטומיה לשונית מובנית כזו. בספרי הדקדוק שלנו אין מגדר, רק מין. המילה "מין" משמשת כסמן כפול, גם ל"סקס" וגם ל"ג'נדר", וכתוצאה מכך דוברי עברית אינם ערים באופן טבעי להבדל בין שני תחומים קרובים אלה. בראשית שנות השמונים, כאשר השימוש הפמיניסטי העכשווי במילה "ג'נדר" הגיע לארץ, החל חיפוש קדחתני אחר מילה חדשה. אבל פנייתה של דפנה יזרעאלי לאקדמיה הלאומית ללשון לא נענתה, כמתועד במבוא לספר מין, מיגדר, פוליטיקה (יזרעאלי ואחרות 1999, 9-10). רק יוזמה נוספת בסוף שנות התשעים ( ! ), הניבה את החידוש "מגדר" (הצעתה של ורדה ביקוביצקי שהוגשה לאקדמיה על-ידי חנה הרצוג), והוא התקבל כתרגום לג'נדר. ההיגיון העומד מאחורי הצעה זו הוא בעל שלושה היבטים: 1. הקירבה המשקלית בין מגדר" ל"מגזר", שבגללה "גם מי ששומעת את המושג לראשונה מוצאת עצמה מנווטת בתוך שדה סמנטי רלוואנטי" (שם) ; 2. "המושג כולל בתוכו הן את המשמעות של 'גדר' - קביעת גבולות חברתיים והן את המשמעות של 'הגדרה' חברתית של תופעות [...] והרי לנו מושג החובק בתוכו את משמעות המושג gender: הגדרה חברתית-תרבותית של המין" (שם, 10); 3. הקירבה הצלילית בין המילה האנגלית לבין המילה העברית (שם).
נימוקים אלה חזקים ומשכנעים. אבל אליה וקוץ בה. לדעתי, השורש הלשוני של מגדר, ג.ד.ר., אכן מבטא יפה את תיאור חלוקת התפקידים בין המינים שכופה החברה או התרבות. אבל חלוקה זו הינה רק פן אחד של משמעות המושג האנגלי "ג'נדר". אמנם זהו הפן השכיח בתחומי המחקר האנתרופולוגי, ההיסטורי או הסוציולוגי, אבל הוא נוטה לבטא רק את המשמעות של חלוקת תפקידים המוגדרת ומגודרת לפי מין, ולא את הנזילות והשרירותיות המובלעות במיונים הדקדוקיים בשפות שונות שעליהן הצבעתי לעיל (וראו גם דה-לורטיס 1987). לנזילות זו חשיבות רבה אם ברצוננו לקעקע כמה מהמוסכמות המעוגנות בתפיסה המסורתית הרואה בהבדלים בין המינים נתון קבוע בעל גבולות מוגדרים ובלתי עבירים. אך היבט זה של ג'נדר אינו בא לידי ביטוי בשדה הסמנטי העברי של המילה "מגדר" דווקא בשל שקיפותה הסמנטית ואסוציאציות הגידור וההגדרה המובהקות שלה.
והפתרון ? כאן באה לעזרתנו החריפות הלשונית של בן-יהודה. הבה נקשיב שוב לאחת מהסתייגויותיה, במיוחד לזו המצוטטת במוטו של פרק זה: "היו הרבה-הרבה זכרים בסביבה שלי שהיו הרבה-הרבה יותר גרועים ממני. הרבה-הרבה יותר "נקבות" ממני. הייתי קוראה להם תמיד ה'נקבים' האלה" (1981, 296).
הניאולוגיזם של בן-יהודה, "נקבים", חותר תחת ה"שונות המינית" המורפולוגית של העברית, אשר חקוקה במוחם של דוברי עברית. על ידי כך שהוא מצרף את הסיומת של המין ההפוך לשם-עצם שמובנו נשי, הוא מציין חוסר חפיפה בין המין הביולוגי (במקרה הזה גברי, כפי שרומזת הסיומת "ים"), לבין חוסר-התפקוד או חולשת-התפקוד (המזוהים כ"נשיים") "מהבחינה המסוימת הזו שבה היינו עסוקים באותו זמן – המלחמה".
אין ספק שניתוח לשוני זה עלול לפתוח, במקום לסגור, קן צרעות מהותני. יתר על כן, בטרילוגיית הפלמ"ח שלה, בן-יהודה בחרה בחירה לקסיקלית יוצאת דופן, אשר הרתיעה קוראים רבים : מכל צמדי שמות-העצם העשויים להתייחס לבני אדם (איש/אשה; בחור/בחורה; בנים/בנות; חיילים/חיילות וכו'), היא בחרה ברוב המקרים להתייחס לעמיתיה הפלמ"חניקים על ידי צמד המונחים זכר/נקבה.
האסוציאציה המיידית שמעורר צמד זה בקורא/ה היא זו של ספר הדקדוק או המילון, לעיתים קרובות בצורה המקוצרת ז/נ. השימוש בטרמינולוגיה הדקדוקית עלול להתפרש כדרך הכי פחות "אנושית" והכי סקסיסטית להתייחס לחברים לנשק, דרך המצמצמת את זהותם, באופן מהותני למדי, לשונותם המינית. קונוטציה אפשרית זו אף מחמירה על ידי השימוש המזלזל שיש למילה "נקבה" ביידיש, שימוש שנעשה שכיח ביותר בשנות החמישים, אבל היה כנראה פחות מוכר לחברי הפלמ"ח הצעירים.
למרות הסתייגויות אלה, ברצוני להציע פרשנות אחרת לשימוש של בן-יהודה ב-ז/נ : זהו, כמובן, צמד המונחים היחיד שניתן להחילו על כל שם-עצם שהוא, כולל שמות-עצם ללא מין ביולוגי. במילים אחרות, ז/נ הוא הדבר הקרוב ביותר שאפשר למצוא בעברית לקונוטציית השרירותיות, היחסיות והנזילות המובלעת ב"ג'נדר" הדקדוקי של השפות האירופיות. אם נוסיף לכך את הדהודו האנדרוגני של הזוג התנ"כי הראשון ("זכר ונקבה ברא אותם", בראשית, א כז), מתבהרת למדי תרומתה המקורית של בן-יהודה ליצירת "ג'נדר" עברי. הניאולוגיזם שלה מחבל באחדות הסקס/ג'נדר של הלקסיקון העברי. יתר על כן, היא מפרקת את הדיכוטומיה המינית על ידי חשיפת חוסר ההתאמה בין הסימן הלשוני לבין מסומניו המיניים, בין הקונוטציה של כינוי נתון לבין אופן התפקוד של נושאו בעולם הריאלי. ואם בספרה הראשון היא חתרה תחת גבריותם של עמיתיה הזכרים על ידי יצירת החידוש "נקבים", הרי שבספרה השני, מבעד לעבותות, עשתה צעד נוסף : היא מנתה את הדרכים השונות שבהן הנשים הלוחמות, ה"זכרות", חיקו את שפת הגוף החיילית של עמיתיהן הגברים, תוך הצגת מגדר כמו-גברית (1985, 20-33).
הליך ריקון הסימנים הלשוניים מתוכנם מגיע לשיאו כאשר המספרת של מבעד לעבותות, המשרתת עכשיו במפקדה במקום בקו החזית, מתבקשת לארגן, בפעם הראשונה בתולדות הפלמ"ח, את רישום חברי הארגון :
אחרי כן היתה עוד בעיה, איומה. היה צריך לסווג את כל החבר'ה. פתאום נמצאנו במצב, הפעם הראשונה בתולדות הפלמ"ח, שהיינו מוכרחים לעבור שם-שם, ולהחליט ; הוא פייטר או לא. הוא "בנות" או לא [...] ואז התברר שב"פייטרים" פה ושם יש בנות ; ב"בנות" (שירותים) יש בכלל הרבה מדי, והעיקר יש ביניהם הרבה בנים.(1985, 89)
האירוניה מדברת בעד עצמה ; וכך גם השימוש האינטואיטיבי של המחברת במרכאות כפולות כסימן של חוסר חפיפה בין הסימן הלשוני לבין המציאות : מסתבר שב"בנות", אשר באופן סקסיסטי מציין "שירותים" (ההסבר בסוגריים מופיע במקור), יש יותר מדי "בנים". המשמעות העמוקה של תגלית זו מהווה מכת מחץ למיתוס הפלמ"ח : "בכלל - ב'פייטרים' יש הכי מעט אנשים, וזה הרבה יותר מדי מעט, בעיקר לנוכח המשימות הקרובות שהולכים להטיל עלינו" (שם).
כתב אשמה נשי", כינה ירון גולן את הכרך הראשון של הטרילוגיה באמפטיה רבה. עם הכרך השני מתברר שלפנינו הרבה יותר מכך : זהו שכתוב מקיף, דקונסטרוקציה של מיתוס גברי, מיתוס המתגלה כיומרה שאין לה כיסוי.
אך למען האמת זוהי רק תחילתו של השכתוב, רק קצה הקרחון. שכן המשחקים הלשוניים הכובשים את דמיוננו (או מאיימים עליו - הכל תלוי בעמדת העין המתבוננת), רק מסווים את החתרנות העמוקה יותר של בן-יהודה. חתרנות זו ממוקמת במקום אחר : ביכולתה יוצאת הדופן גם להתבונן בסביבתה מן הצד וגם לבטא את השינויים שהתרחשו במחשבתה שלה עצמה בזמן שהלחימה עדיין נמשכה. כישרון זה (או קללה זו) הוא שהפך אותה כבר בשלב מוקדם ל"צופה", אפילו כשהשתתפה באופן פעיל בקולקטיביות הידועה, ב"גוף ראשון רבים" של קבוצת-גילה.
הצעד הראשון בתהליך זה מתרחש מיד אחרי הצלחתו של המארב אותו תיארנו למעלה. מטרת המארב, יש לציין, היתה "האוטובוס של ה'נג'דה' - ה'הגנה' של הערבים, שיוצא כל בוקר מהבסים שלהם בעמק החולה, ועולה למעלה, עובר דרך נבי-יושע, חוצה את עמק קדס, ומגיע לבסיסים שלהם בכפר קדס ובמלכיה" (144,1981). להפתעתה,
כאילו התברר לי שאין לי כל חשק להתגאות בכל העסק הזה. הייתי כל החיים שלי בטוחה שאני נורא אתגאה, כשאני אגיע לרגע הזה. ואני לא. לא חשוב מה היה. בני אדם מתו - אז אני לא רוצה להתגאות בזה. זה בכלל אחרת, כל הסיפור. זה בכלל אחרת כשממש נהרגים.
(161,1981)

תיקון מפוכח זה של המיתוס הרומנטי של גבורה צבאית הועלה על נס על ידי דן מירון, אשר הקדיש, כידוע, חלק מתשומת לבו המחקרית לספרות הפלמ"ח (מול האח השותק, 1992). אך הערכתו לאומץ לבה של בן-יהודה בערעור המיתוס שהפך לחלק אינטגרלי מהנרטיב הלאומי הישראלי היתה מלווה בהסתייגות : מאמר הביקורת שלו, שכונה בשם השקוף "אילו נכתב בזמנו" (1983), העמיד בסימן שאלה את שלושת עשורי השתיקה שבן-יהודה גזרה על עצמה. מירון מציין שם, ובצדק, כמה יותר אפקטיבי יכול היה הסיפור שלה להיות "בזמנו".
אך סיפורה של בן-יהודה ענה לביקורת זו עוד לפני שהיא הושמעה. כפי שהיא מבהירה, ההסתיגות שלה עצמה מן הנרטיב הקבוצתי הודחקה חיש מהר: "רק החלטתי דבר אחד : אסור להוציא מהפה. זה לא הזמן ל'ימי עיון"' (163,1981) לכאורה, תגובה אוניברסלית, טיפוסית לזמנים של מצוקה ; הגנה הכרחית תחת תנאי לחץ, שאין דבר בינה לבין קצה הקרחון, לבין הדקונסטרוקציה המשעשעת של סמני המגדר העבריים שנחשפה למעלה. ולא היא. החלטת המספרת להדחיק את תחושותיה לא נולדה מאליה. היא באה בעקבות נאום ציוני שנשא בפניה אחד מ"דמויות האב" שלה, ידיד של הוריה, שנמצא שם בדיוק ברגע החולשה שלה. התוכחה שלו, כפי שהיא מספרת, היתה קיצונית למדי. הוא חזר ושינן באוזניה את הדוגמה הציונית המוכרת, הבונה את דמותו של האדם העברי החדש סביב הדיכוטומיה של אדם חזק, משוחרר, בריא, "נורמלי", בניגוד ליהודי הגלותי החלש, הפחדן, התלוי באחרים (שם 162-163), הוא העלה מחדש את ההיסטוריה
הארוכה של חוסר ההגנה היהודי, של אי-היכולת הגלותית להשתמש בנשק באופן אפקטיבי, כהיפך הגמור של "האדם הציוני החדש" ("הקם להרגך השכם להרגו")
מינו של האדם העברי, חדש כישן, בנאום זה, הוא זכר, כמובן, זהו הזכר הכוללני, האמור לכסות את שני המגדרים. אבל הגינוי האחרון של הנאום חוזר ונופל על אבחנה מגדרית, ובכך חושף השמצה אנטישמית ישנה ביותר, אשר ללא ספק מסתתרת מאחורי קרובתה הידועה יותר, הדיכוטומיה הציונית המשורטטת למעלה:
"אם את לא יכולה להיות כזו, אז או שאת אישה, או שאת יהודונית גלותית!"
(שם, 162)7
איזה אדם שפוי בדעתו ירצה להיות אשה תחת האשמות כבדות כאלה ? מי ירצה לבטא רגשות? לספר דבר כל שהוא ? "הגה שלא יצא מהפה", היא המסקנה המיידית:
"צריך להיות חזק. יותר חזק, ויותר חזק. וחזק לא מדבר" (שם).
וכך המשיכה נתיבה בן-יהודה לשמור על שתיקתה. לשמור על "חוזקה" במשך יותר מ-30 שנה. או כך היא חשבה. שכן למען האמת היא היתה צריכה להיות הרבה יותר חזקה כדי לספר את סיפורה המלא. משום שעדיין לא הגענו לסוף הסיפור. עדיין לא נגענו בטראומה הסמויה שלו.
איפשהו באמצע הספר המאוד "דיבורי" הזה, בעמ' 220-221, ממוקמים שני עמודים עם שלושה רישומים, שרטוטים עדינים בעיפרון מהסוג ה"טופוגרפי". השניים הראשונים מייצגים את אירוע האוטובוס (המארב); השלישי, כפול בגודלו (221), מספר את סיפורו של האירוע שבא מיד אחריו, אירוע שנראה כמסרב להיות מסופר. למרות שמבחינה כרונולוגית שני האירועים קרובים זה לזה (כעשרה ימים מפרידים
ביניהם), בנרטיב מפרידים ביניהם כמעט מאה עמודים. המספרת נזקקת לכמה וכמה דברי מבוא עד שהיא מגיעה לעיקר. בעמ' 215 היא עדיין מסבירה ומתנצלת:
כל זה אולי לא היה חשוב כל-כך - אלא רק בגלל שאני רוצה שיהיה ברור מה היה הרקע
לאסון, ל"ברוך" הנורא, שהיה לנו אחרי זה. אי-אפשר להבין כמה זה היה נורא - בלי שיודעים מה שהיה מסביב. בגלל זה הוספתי פה כל-כך הרבה פרטים.
[...]
עוד דבר שצריך להביא בחשבון בתור רקע, זה, ש[...]

רק בעמ' 218 היא מצליחה לבסוף לאחות את שברי הסיפור הנורא. הוא מספר על קצינה צעירה שלא היה לה האומץ לעמוד על עקרונותיה בפני הממונים עליה, ולכן נאלצה להיכנע להוראות ולקחת כיתת טירונים לאימוני א"ש יום באיזור שעל פי שיקול דעתה היה בלתי-ניתן להגנה מבחינה טופוגרפית. היא צדקה. עד מהרה הם מצאו את עצמם מכותרים מכל הכיוונים. בקושי רב היא הצליחה לחלץ משם את כיתת המתנדבים - אבל אחד מחייליה האמיצים ביותר שילם בחייו.
כשחזרו למפקדה סירב המפקד הממונה עליה להודות באחריות כלשהי. האשמה הוטלה כולה על כתפי בן-יהודה, שהגיבה בהתמוטטות נפשית ופיזית. אחרי עשרה ימים של הלם, ללא כל עזרה רפואית, היא נסה על נפשה, ונדרה לעולם לא לחזור שוב לקו האש. יתר העלילה, המשתרעת על פני שלושה ספרים ומאות עמודים, מתארת בגילוי לב לא רק איך התמודדה הגיבורה עם התמוטטות נפשית בעת מלחמה, כפי שמדגיש בהערכה רבה מירון (1983), אלא גם איך הפרה לעיתים קרובות את נדרה, כשהיא מסכנת את חייה באומץ בקו האש השני, כגון סיורים לתוך שטח האויב, שאותם היא מתארת באירוניה אופיינית : "הרי זה גם לא בדיוק 'פעולה לא-קרבית'. "הרי יכול לקרות משהו, לא ? איזה היתקלות באויב, לא ?" (88, 1985).
אבל מה שחסר בתיאור קצר זה של הסיפור, היא הסיבה לאירוע הטראגי. מדוע לא היה לקצינה הצעירה, המאומנת והמיומנת, האומץ להילחם על דעותיה ? התשובה המכאיבה, אותה מזהה המחברת עצמה בדיעבד, היא שהמגדר שלה עמד בדרכו של כל טיעון הגיוני. מה שמנע ממנה להשמיע את השגותיה היה החשש (המוצדק) שמפקדיה לא יהיו מסוגלים להבחין ביניהן לבין איברי מינה ; החשש שהיא תיתפס כחלשה, כ"נשית", כמו יהודי גלותי. במילים אחרות, למרות התיאור הכמעט נלעג של "הנאום הציוני" עליו היא מספרת, בן-יהודה מודה שהיא הפנימה את הדיכוטומיה הערכית שביסודו (236,1981 ואילך). מכאן לא קשה לשער כיצד במשך כל אותן שנים של שתיקה - הלכה הפנמה הרסנית זו ונגסה לא רק בזהותה המגדרית, אלא גם במצפון הציוני שלה.
האם יכולה היתה בן-יהודה לספר את גרסתה שלה לסיפור האשה העברית החדשה "בזמנו", כפי שהציע דן מירון ? ודאי שלא. גם כשעשתה זאת, שלושה עשורים מאוחר יותר, רק מעטים היו מוכנים להקשיב. אולי היום, אחרי שני עשורים נוספים של העלאת מודעות פמיניסטית פוליטית, מוכנה התרבות הישראלית להעריך מחדש את ז'אנר הדיברות החתרני של נתיבה בן-יהודה.8

 

הערות

1. ניתוחים נרחבים יותר נכתבו ב-1983 ע"י דן מירון, "אילו נכתב בזמנו", ועדה צמח, "שלושה שכתבו" ; וראו להלן. מזווית אחרת, ניתחה תמר כתריאל את סגנון הספר והתקבלותו להדגמת התיזה שלה על ה"דוגריות" כיסוד המחולל דרמה חברתית, כחלק ממחקרה על הדיבור הדוגרי בתרבות הצברית (1986, 79-88).

2. עם הופעת מבעד לעבותות (1985) התייחסו מבקרים אחדים לבעייתיות המגדרית של מפעלה של בן-יהודה (בנוסף לבעייתיות הספרותיות שלו). ראו במיוחד חמוטל בר-יוסף, "כמה דברים בבת אחת, גם ספרות", 1985 ; יונה בחור, "הסלנג מנפץ המיתוסים", 1885 ; דליה שחורי, "הצעירים והלא כל-כך יפים", 1985. פחות נלהבים, אך עדיין אוהדים את האינטנסיביות החוויתית של הספר היו הדה בושס, "ויכוח עם ההסטוריה", 1985 ; ושלמה ניצן, "חשבון ארוך עם המלחמה", 1985. לאחרונה, מיקמה רות קרטון-בלום את התצחקות של מבעד לעבותות בקונטקסט של עיצוב העקדה בשירת נשים בארץ (1999a).

3. תגובה זו מדווחת ע"י רחל ברדה, המרואיינת הראשונה בספרה של אבירמה גולן, אשר בשם הבדוי מירק'ה הינה אחת הגיבורות המרכזיות בנרטיבים של בן-יהודה: לוחמת אמיצה, "קצינת החבלה השנייה של הפלמ"ח" (בן-יהודה הייתה הראשונה), אשר נפצעה קשה במלחמה וכמעט איבדה את רגלה. לעדות זו נוכל להוסיף את דבריו של תלמידי לשעבר, וכיום עמיתי, דורון לם, אשר הגיב למאמרי הראשון על בן-יהודה (1998) בדברים שלהלן:
קראתי את בין הספירות בד בבד עם ספרי-זכרונות רבים ממלחה"ע הראשונה (1914-1918), הן של גברים והן של נשים, בייחוד של נשים בריטיות ששירתו בחיל הנשים (WAAC). בזמנו עסקתי בכתיבת מאמר שניסה להסביר את (אי) רצונן של הנשים להצטרף לצבא הבריטי. קראתי אם כן את החומר בעין של היסטוריון, בחיפוש אחר התייחסויות אמינות לשאלת המוטיבציה. ספרה של נתיבה נראה לי פשוט כאחד מספרי זכרונות המלחמה הטובים ביותר שנכתבו אי פעם מ"מבט-התולעת" של חייל חוגר מן השורה. במילים אחרות, לא חשבתי על הקשיים ה"ממוגדרים" שלה כשונים במשהו מאלה שבהם נתקל כל חייל הומני ובעל רגישות גבוהה. העובדה שהאתוס המיליטריסטי והלאומי גרמו תמיד לפמיניזציה של חיילים כאלה הגבירה כנראה את קוצר הראייה שלי.

4. מוטיבציה אפשרית אחרת מוסיף דורון לם (ראו הערה 3), אשר כקצין חינוך צעיר הזמין את בן-יהודה להרצות בפני פיקודיו. ואלה דבריו :
אני יכול גם להוסיף אנקדוטה מעניינת. ב-1978, כקצין חינוך, התקשרתי לנתיבה וביקשתי ממנה להרצות בפני קורס קצינות על חוויותיה מ-47'- 48'. קראתי עליה בספר קטן שמצאתי פעם בבית של חבר. היא היתה לגמרי מופתעת, ובמשך 15 דקות היתה משוכנעת שאני חבר ותיק מהפלמ"ח שמנסה לעבוד עליה. אחר-כך היא התנגדה באומרה שזה אישי מידי ושהיא אף פעם לא דיברה על זה עם אף אחד, "אפילו לא עם הבת שלי". (עיין ערך: האישה השותקת וניצול השואה שעבר פמיניזציה והושתק ואינו מדבר עם ילדיו). לבסוף שכנעתי אותה לבוא. כשהגיעה לבסיס, היא היתה מאוד עצבנית. היא נשבעה בפני החניכות שזו הפעם הראשונה (והאחרונה) שהיא מדברת על הנושא. היא חזרה ואמרה: "אמאלה" ו"אני עושה במכנסיים". אחת החניכות היתה צריכה למזוג לה מים כי הידיים שלה רעדו כל-כך. (היא גם דמות מאוד תיאטרלית). היא נתנה הרצאה נהדרת, אם כי לא אישית כמו שהיא היתה אחר-כך בספרים שלה. לפעמים אני מחמיא לעצמי במחשבה שהרצאה זו שימשה כזרז לנכונות שלה לבטא ולפרסם את זכרונותיה (תכתובת אישית, 4 בנובמבר, 1998).
תודתי לדורון לם על תרומה זו ואחרות בשיחותינו בנושאים אלה.

5. השלישית היא צפרירה גר [גרבר], נ' 1926. בין הנשים המעטות נמצאת המשוררת הוותיקה יוכבד בת-מרים (1902-1980), וכן עדנה קורנפלד. על עדנה קורנפלד ומשוררות אחרות בנות דורה ראו חבר 1995.

6. עם זאת יש לציין שפירוק הדיכוטומיה מין\מגדר לא איחר להגיע, כמתואר בפרק ב לעיל לגבי עמדותיהן של דה-לורטיס 1987, באטלר 1990 ופלקס 1990. אבל ביקורת זו, עם כל חשיבותה לחשיבה הפמיניסטית בעשור האחרון, רלוונטית פחות לניתוח שלהלן מאשר הדיכוטומיה המקובלת של מין\מגדר.

7. למרות שזיהויו של הגבר היהודי כנשי מופיע כבר בימי הביניים, הוא הגיע לשיאים חדשים במאות ה-19 וה-20, כאשר קיבל רציונליזציה "מדעית" ; ראו בנושא זה את מחקריהם של ג'ורג' מוסה, סנדר גילמן, וננסי הרוביץ. אין ספק שהציונות הפנימה את הזיהוי הזה בה בעת שניסתה לעקור את מה שנראה לה כגורמיו. דוגמה לכך היא נוכחותה של הגזענות המינית של אוטו ויינינגר ביצירתם של תומכי הציונות בתחילת המאה (ברנר, עגנון , וכו'), כמו גם בספרות הישראלית העכשווית. ראו בנושא זה את מאמרי "בחזרה לבראשית" (1995) ; בויארין, התנהגות לא גיבורית , 1997 ; אן גולומב הופמן, "גופות וגבולות", 1997.

8. נוסח מוקדם של פרק זה נמצא בדפוס בספר נשים ביישוב ובציונות (מכון בן-צבי, 2001).