תוכניות הרדיו
הזכרון - לא יאומן באיזה דרכים מוזרות הוא עובד

סופשבוע\מעריב\אורנה קדוש [1999]

מאז שהחלה להגיש את תוכנית הרדיו הלילית שלה חייה של נתיבה בן-יהודה השתנו. בגיל 71 יש לה ממה לחיות, אבל היא מתקשה להתמודד עם סימני הכוכבות ; עם פניות של אנשים לא מוכרים ברחוב. בראיון אישי לקראת פסטיבל מספרי סיפורים שבו תשתתף בסוכות, מספרת בן-יהודה לאורנה קדוש על מנהגיה יוצאי הדופן ודעותיה המקוריות: היא לובשת רק סגול; בביתה פועלים ארבעה מכשירי טלוויזיה בו זמנית; ערמות של עיתונים ישנים מגיעות עד התקרה; היא מסרבת לסרס את חתוליה המכתימים כל פינה; השנה הצביעה בפעם הראשונה בחייה; היא חושבת שנשים מוכות צריכות להפליק חזרה; אלרגיות מגבילות אותה; זכרונות המלחמה אינם מרפים ממנה; היא חשה בדידות. "עכשיו", היא אומרת, "אנחנו מתים בקצב של שלושה בשבוע".

בדיוק כמו בילבי בת גרב, שרצתה ללכת לבית ספר כדי לזכות בחופשות, גם לנתיבה בן-יהודה יש נימוקים מקוריים לכל מיני מנהגים מוזרים. היא למשל, לובשת רק סגול. אפילו הכפכפים שלה סגולים. גם המצית סגול. "זה הכי נוח", היא אומרת. "כשלובשים הכל באותו צבע, בכל מתאים ולא צריך לחשוב איזו חולצה הולכת עם איזו חצאית".
ש: ולמה יש לך בבית ארבעה מכשירי טלוויזיה שפועלים בו זמנית?
ת: "כי אני לא אוהבת להפסיד תוכניות. כל הארבע טלוויזיות תמיד פתוחות. אחת תמיד על ערוץ 1. השנייה על ערוץ 2. אחת על המשבצות, ואחת על מה שאני רוצה לראות, שזה בדר"כ ספורט".
ש: ולמה יש לך 5 שולחנות כתיבה?
ת: "כתבתי בו זמנית כמה ספרים, ולא רציתי שהספרים יתערבבו, אז בעד זה היו לי חמישה שולחנות, ועל כל אחד כתבתי ספר אחר."
וזאת רק ההתחלה. נתיבה בן-יהודה בת ה-71 חיה בעולם משלה, רחוק מהכללים המקובלים, והעולם הזה הוא הרבה פחות משעשע מכפי שנדמה ממבט ראשון. הבגדים הסגולים, למשל, תלויים בארון מיוחד, ליד דלת היציאה, כדי שארבעת החתולים הלא מסורסים שהיא מגדלת, לא יגיעו אליהם. בכל פעם שבן-יהודה רוצה לצאת מהבית, היא מתקלחת ולובשת את הבגדים המיוחדים לחוץ. כל שאר בגדיה, לדבריה, מסריחים.
גם הבית שלה, לדבריה, הוא "מאורה אפלה ומסריחה", והיא לא מכניסה אליו אנשים. במאורה הזאת, במיטתה הצבועה בצבע סגול, מוקפת בארבעה מכשירי טלוויזיה דולקים, בטרנזיסטור פועל ובערמות של עיתונים שמגיעות עד התקרה, מסתגרת נתיבה בן-יהודה רוב הזמן, משום שהיא חוששת ממבטי האנשים ברחוב.
"הפכתי לכוכב בגיל מאוחר מידי", היא אומרת. "אני לא מסתדרת עם זה."
ש: עם מה?
ת: "אני לא יודעת איך להתנהג בתור בן-אדם שמוכר על-ידי אנשים שאני לא מכירה. מאז שאני מגישה את התוכנית ברדיו, כל אחד מכיר אותי. עד לפני שנתיים-שלוש זה לא היה כך, אפילו אחרי שפרסמתי את הספרים והמילון. כשאני נכנסת לחנות, אני לא צריכה להציג את עצמי. מיד אומרים: 'כן, אנחנו יודעים מי את'. או שסתם ניגשים אלי ברחוב. אני מתביישת. נהיית נבוכה. לא יודעת מה להגיד, לא יודעת מה לשאול. האנשים האלה לא תופשים שאני לא יכולה לקלוט את הכל".
ש: בגלל הגיל ?
ת: "יכול להיות. אולי בגיל צעיר המוח קולט יותר".
ש: אז את מסתגרת בבית ?
ת: "אני מתחבאת בבית וזה די נעים לי. כמעט לא יוצאת".
ש: לא מפריע לך הסרחון בבית ?
ת: בטח שמפריע לי. הייתי רוצה לחיות בבית נקי. פשוט, חתול זכר לא מסורס כל הזמן הולך ומסמן, כמו שכלב מרים רגל. וזה חומר מיוחד, מסריח עד השמיים, הרבה יותר משתינה רגילה. זה מסריח את כל הבית. מצד שני, איך אני יכולה לסרס ? איך אפשר להוריד איבר של חתול ? לכן אני לא מכניסה הביתה. לא רק שאני מתביישת, אני גם לא רוצה לפגוע בבן-אדם שאני מביאה הביתה. אני מרגישה לא נעים."
ש: אם זו ההרגשה שלך, למה את עושה את זה לעצמך ?
ת: "אני לא עושה את זה לעצמי. פשוט אין לי כוח לפתור את הבעיה".
ש: את לא יכולה לקחת עוזר או עוזרת לנקות ?
ת: "השתגעת ? איזו עוזרת תסכים להכנס לבית כזה ? וחוץ מזה, אני אסתדר עם עוזרת ? מה שכן, החלטתי שאני לא מכניסה חדשים".
ש: סיפרת שיש לך כמויות ענקיות של עיתונים. אילו עיתונים את שומרת ?
ת: "בעיקר עיתונים שיש בהם כתבות והספדים על חברים שלי שמתו. איך אני יכולה לזרוק את זה ? ועיתונים עם מודעות אבל. עכשיו אנחנו מתים בקצב של שלושה לשבוע. אני הייתי מהצעירים במלחמת השחרור. כל השאר גדולים ממני. אם אני בת 71, תעשי את החשבון".
ש: בסוכות תשתתפי בפסטיבל מספרי סיפורים,שיתקיים בתיאטרון חולון, בערב על הנושא חברות. מה תספרי?
ת: "אני רוצה לדבר על המתים שנשארו חברים שלי. אני חושבת שאין דבר כזה, שאנשים מתו והם אינם, כשאני מדברת איתם כמעט בכל יום".
ש: ומה עם חברים חיים ?
ת: "כמעט לא נשארו. מתו לי החברים הטובים".
ש: את בודדה ?
ת: "אפשר להגיד שכן".

"מלחמות לא יכולים לשכוח"

משהו קרה לנתיבה בן-יהודה העליזה, בעלת ההומור המושחז והסיפורים המצחיקים. אותה אישה שבאמת היתה מין בילבי ישראלית, שיכולה להניף סוס אבל לא יודעת איך להתנהג במסיבת תה. היא אפילו זכתה לפרסומה הראשון, בנעוריה, בסצינה שכ"כ דומה לאחת מעלילות בילבי. בן-יהודה החסונה הלמה בגבר שניסה להטריד אותה בגן-מאיר עד שאיבד את הכרתו, ואז הרימה אותו בזרועותיה והשליכה אותו לרגלי שוטר שעבר בסביבה.
פרסום מאוחר יותר מתאר אותה כאימת ערביי הגליל, שכינו אותה "השדה הצהובה". בן-יהודה אומרת שזו היתה המצאה עיתונאית, אבל הכינוי דבק בה. בפלמ"ח היתה לוחמת ומפקדת, והיא תמיד אומרת שבין קרב לקרב שכבה עם חצי הפלמ"ח ו"מזל שאני מכוערת, כי אם הייתי יפה הייתי שוכבת גם עם החצי השני".
גם היום יש לה בדיחות טובות, אבל הראש שלה לא בהן. "תראי", היא אמרה אחרי שעתיים של שיחה, "הידיים שלי רועדות. זה בגלל השאלות שלך על המלחמה. כל אחד מקבל את זה אחרת. היה אחד שרוק נשפך לו מהפה בכל פעם שדיבר על המלחמה. בכל פעם שאני מדברת על זה, הידיים מתחילות לרעוד לי".
"המלחמה" היא, כמובן, מלחמת השחרור. בן-יהודה היתה בסך-הכל בת 21 בתום המלחמה, ונחשבה לאגדה בפלמ"ח. בין השאר פינתה במו ידיה את גופות הערבים שנטבחו בעין-זיתון כשהם כפותים בידיהם וברגליהם, וצפתה בעינוי ורצח של תשעה ערבים במהלומות מכוש תוך כדי חקירה. את האירועים האלה, כמו אירועים רבים אחרים המככבים בסיוטי הלילה שלה, תיעדה בשלושת הספרים שכתבה על התקופה, במסגרת "החמשעשרולוגיה" שהיא מתכננת.
"חזרתי מהמלחמה בת 21, עייפה וחולה ומרגישה זקנה, וזה לא עבר לי עד היום. ייתכן שלהרוג זה אחרת מאשר לחטוף. בכל מלחמה יש אחוז נורא קטן של חיילים שמשתתפים בקרב, ואחוז אפסי שראו את ההרג, שלחצו על ההדק וראו אדם נהרג, ואני אחד מהם. ראיתי, מה שנקרא, את הלבן בעיניים, וכל שני שהכרתי נהרג".
ש: המלחמה הרסה לך את החיים ?
ת: "אני לא יודעת אם זה מה שהרס לי. שמעת על מאורעות 29'? הם התחילו בתשעה באב, ביום ההולדת שלי. הייתי עם המשפחה בחופשה בירושלים. עטפו אותנו במזרונים וכשהגענו לתל-אביב מצאו במזרונים כדורי רובה. עשר שנים אחר-כך, במאורעות 39', היינו הבית הכי קיצוני בתל-אביב, עם הפרדסים מסביב לקריה, והערבים היו באים ויורים שם. אחרי זה, ב-40', הייתה הפצצה על תל-אביב. הייתי בהלם כזה שהיו צריכים לפנות אותי".
ש: לפנות לאן ?
ת: "פינו אותי לכפר-סבא. לא גמרתי את כיתה ו'. לא יכולתי לישון ולאכול. כל היום ניגנתי בפסנתר, וכל רגע קפצתי בבהלה. לא יכולתי ללכת לבית ספר. היום אני יודעת שהיה לי הלם קרב. לא אמרו אז את המילה הזו, אבל חטפתי הלם. אז אני לא יודעת מה הרס אותי. ב-49' חזרתי הרוסה, זה בטוח".
ש: ובאופן מוזר, המלחמה הזו היתה גם השיא של חייך?
ת: "מלחמות לא יכולים לשכוח. לא רק אני. כל האנשים של המלחמות".

"דן היה חרא ומוכשר. כמו ביאליק"

בן-יהודה מתרגזת כשאומרים שהיא לא שמעה על פירוק הפלמ"ח, אבל מי שמקשיב לתוכנית הרדיו הלילית שלה, ברשת ב', בין יום ראשון לשני, "נתיבה מדברת ומקשיבה", יודע שלא משמיעים בה שירים שנכתבו אחרי 48', וגם לא מעלים לשידור מאזינים שנולדו אחרי קום המדינה. (זה לא נכון. יש הרבה צעירים שעולים לשידור. מ.ה). בן-יהודה מרשה לספר שם רק על "דברים חיוביים,ציוניים ומרוממי נפש",כהגדרתה. ולעיתים קרובות מתנהלים שם דיאלוגים מצחיקים ממש,כשהשכחנות הכרונית, בלשון המעטה, של המנחה, פוגשת בזו של אחד המטלפנים הקשישים.
התוכנית, שהחלה כהימור של מוטי קירשנבאום, שאליו פנתה בן-יהודה בבקשת עבודה כאשר הגיעה לפת-לחם, הפכה מהר מאוד לפופולרית בחוגים רחבים, מדור הפלמ"ח ועד צעירים שרואים בה תוכנית קאלט. ואם בתחילה הרמתי גבה שבן-יהודה דיברה ברצינות תהומית על כך שהפכה לכוכב, אחרי כמה שעות בחברתה היה ברור מדוע היא מרגישה כך. חמישה אנשים שונים ניגשו בבית הקפה לברך אותה וללחוץ את ידה, וביניהם שמעון חפץ, שלישו הצבאי של הנשיא ויצמן. "זה מאוד מפריע לי", היא אומרת. "התחלתי להיות כוכב בגיל יותר מדי זקן.מי שרוצה להיות כוכב צריך להתחיל בגיל צעיר".
ש: התוכנית פתרה לך את הבעיה הכלכלית ?
ת: "בטוח. בשביל מה את חושבת שאני עושה את זה ? האמת היא שבמשך שנתיים קיבלתי 2,000 שקלים בחודש ויחד עם ה- 2,000 מהביטוח הלאומי, זה יצא 4,000, והיה לי קשה לחיות. כשנכנס אורי פורת לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הוא הרים אלי טלפון.התפלאתי נורא ואמרתי:'אתה בטוח שזה אתה ? אתה לא מותח אותי ?'. הוא אמר לי: 'אני מקשיב לתוכנית שלך, והתוכנית שלך מקסימה', וככה הוא המשיך ודיבר, ואני הסמקתי והחוורתי והיו לי דמעות בעיניים. בסוף הוא אמר: 'הלכתי לבדוק כמה את מקבלת ונדהמתי. אני ממחר מכפיל לך. הוא הכפיל לי ל-4,000.זה לא ייאמן. אורי פורת הוא פשוט אדם יקר. עכשיו יש לי עם מה לקנות מתנות לנכדים".
בן-יהודה נקלעה לבעיה כלכלית בעקבות אבחון רפואי שגוי. לפני יותר מ-20 שנה גילו הרופאים גידול בראשה וניבאו לה שנה לחיות. בן-יהודה פדתה את כספי הפנסיה, כי חשבה שהיא ממילא הולכת למות. רק לפני שנים ספורות התברר שהגידול הוא מלידה, ואינו מסוכן.
"כל השנים אמרתי לרופאים שכאבי הראש שלי הם בכלל מהשיניים, אבל הם לא הסכימו איתי. אבל לפני חמש שנים,כשהוציאו לי את השיניים האחרונות מהפה, הכאבים מיד עברו. זה פשוט לא ייאמן. אני יכולה לכתוב ספר על הרופאים, שכל הארץ ישכבו על הרצפה מרוב צחוק. רק לפני חמש שנים הרופאים אמרו לי סופית שאני לא עומדת למות. רציתי לחדש את רשיון הנהיגה, ובגלל הגידול, דרשו ממני בדיקה מאוד כואבת, שמזריקים בה זריקה ענקית, של סוסים. כשסירבתי, הם כתבו בתיק את כל מה שאני אומרת, כדי שתהיה להם הגנה אם אני אפול מתה. הפרופסור קרא את התיק שלי וצחק, קרא וצחק, ובסוף פנה אלי ואמר: 'את לא תמותי בת 120, את תמותי בת 130. את בריאה כמו סוס'. את לא מתארת לעצמך לאיזה משבר נכנסתי".
ש: למה?
ת: "כי במשך 15 שנים עד אז חייתי בתחושה ששיחקתי אותה, כי הנה אני חיה עוד שנה ועוד שנה. פתאום אומרים לי שאני לא עומדת למות. מה יהיה ? ממה אני אחיה ? הייתי עניה. לא ידעתי מה לעשות. חשבתי על כל האנשים שאני יכולה ללכת אליהם לבקש עזרה. חברים מהגימנסיה (גימנסיה "הרצליה". מ.ה.) שהתעשרו.
הראשון ברשימה היה מוטי קירשנבאום, ששידר באותו שבוע את הסרט על מסיבת המוות של דן בן-אמוץ. בניגוד לאחרים, לא קיבלתי כסף על השידור. אמרתי למוטי :'אני ענייה. אין לי אוכל. תביא לי כסף.' סיפרתי לו את כל הסיפור וביקשתי לערוך תוכנית ברדיו. הוא אמר: ' איזה לערוך תוכנית. אצלי את מופיעה בעצמך.' אמרתי : 'השתגעת ?', אבל אחרי יומיים כבר הופעתי והפכתי לכוכב בזק".
ש: אגב, החודש ימלאו עשר שנים למותו של דן בן אמוץ.
ת: "דן נעלם בגלל הספר שדנקנר כתב. כל החבר'ה שרבו על הכרטיסים למסיבת הסיום, למחרת הספר של דנקנר כתבו נגד דן. רק חיים חפר ואני כתבנו ב'ידיעות' עמוד שלם בעד דן. מה, לא ידעתם שהוא היה חרא ? הרי קראנו לו חרא גם קודם. הוא היה חרא ומוכשר. כמו ביאליק. גם ביאליק היה חרא ומוכשר".
ש: באמת ?
ת: "את לא יודעת ? הרי כשרציתי לעשות את המילון העולמי לעברית מדוברת, פניתי לדן בן-אמוץ, כי בכל תולדות המדינה היו רק שני אנשים שידעו לשווק את עצמם בצורה כ"כ גאונית: דן בן-אמוץ וביאליק. והמילון הצליח בצורה בלתי רגילה, לא חשוב שדן סחב לעצמו את כל הקרדיט ואת כל הכסף, מי שבאמת כתב את כל המילון היה אני והבת שלי".
בתה היחידה, עמל, מנישואיה הקצרים לפרופ' פנחס אביבי, חזרה בתשובה. היא חיה עם בעלה, המשורר יוריק ורטה, וארבעת ילדיהם בכליל שבגליל. חזרתה של עמל בתשובה היא הנושא היחיד שבן-יהודה מסרבת לדבר עליו מטוב ועד רע. "הבת שלי היא כבר לא תינוקת. היא אדם מבוגר. מי שיש לו לשאול, שישאל אותה".
ש: זה הביא אותך לחשבון נפש ?
ת: "אין לי שום חשבון נפש".
לא שחסר לבן-יהודה מה להגיד נגד החרדים. היא, אישית, מוכנה לנהוג בטורבינה בלילות שבת.
"אני רוצה להיות גוי של שבת. שיעשו בכנסת חוק שמפריד בין יהודיה מלידה, כמוני, ובין יהודים דתיים. ושאני, כיהודייה גנטית לא דתית, אוכל להירשם כגויה. יהודייה גויה".
מה שלא מעניין אותה בכלל, הוא המאבקים למען ייצוג נשים. "אני לא הולכת אף פעם לשום דבר של נקבות. אני אומרת אסור לחלק. אתה רוצה לדאוג לנשים ? בקשה.אבל אל תדאג לזה מתוך ארגון נשים. אני נגד, כי זה לא עוזר. למה זה לא עוזר ? מפני שהן רק נקבות, המין האנושי מעוניין בזה או הנקבות מעוניינות?".
ש: הרגשת אפליה כלפייך ?
ת: "בטח שכן. את חושבת שבפלמ"ח הקשיבו לנקבות ? בכל פעם שרציתי שהדעה שלי תתקבל, הייתי משקרת ואומרת : 'יגאל אלון היה פה ואמר ש...', ואז הייתי אומרת את הדעה שלי. היתה המון אפליה נגד נשים".
ש: ואלימות ?
ת: "לי לא היתה בעיה כזו. אני מיד הפלקתי חזרה. מהניסיון שלי למדתי שהדבר היחיד שבאמת עוזר הוא לחנך את הנשים להפליק חזרה. מה זאת אומרת בעל מכה את אשתו ? תכי חזרה. כל כך קשה להכות גבר ? זה נורא קל. את מרימה את הברך והוא מפסיק להכות. לאישה אין מקום כזה רגיש כמו לגבר. אז תלמדי. אני אישית מוכנה ללמד את כל הנשים שהולכות להירשם לנישואים איך מרימים ברך לגבר שמכה. על המקום הוא מתקפל. ככה לא תקבלי מכות פעם שנייה. את יודעת כמה פעמים עשיתי את זה ?".
ש: לא כולן חזקות כמוך.
ת: "לא צריך כוח. צריך רק שליטה בשרירים. את לוקחת סרגל, או סכין, או צלחת, ומעיפה לו מתחת לאף. או שתיים מתחת לאוזניים. או אחת בצוואר".
ש: אף פעם לא שברו אותך במכות ?
ת: "בפעם האחרונה שהרבצתי, היכו אותי בצורה נוראה ואיבדתי את ההכרה. הייתי בג'נרלי, בר בירושליים. מישהו התחיל להכות אותי, הכיתי חזרה, המכות שלו היו חזקות ונפלתי על הרצפה. כשהתעוררתי היו שוטרים מסביב ואחד מהם אמר שאני התחלתי במכות. הוא הפליק לי לפרצוף ואמר 'את זונה'. הפלקתי לשוטר מתחת לאף, וזה היה הסוף שלי. כל השוטרים התחילו להרביץ לי מכות רצח. התעוררתי בשערי צדק".
ש: אם ככה, להחזיר מכות זה לא פיתרון.
ת: "מכות זה פיתרון לאישה בת 25. זה לא פיתרון לאישה בת 50".

"השנה הצבעתי בפעם הראשונה"

באותו היגיון צרוף, בן-יהודה אוכלת רק מזון אורגני, ועם זאת מעשנת בשרשרת, ולוגמת מדי פעם מעט וויסקי מבקבוקון שהיא תמיד מחזיקה בתיק, ביחד עם טרנזיסטור קטן ושתי מפוחיות פה. "למה שאני לא אעשן ואשתה וויסקי ?", היא מתפלאת על השאלה.
ש: את אוכלת רק מזון אורגני.
ת: "זה בגלל שגיליתי שאני אלרגית כמעט לכל דבר, חוץ מאשר לחתולים, וויסקי, סיגריות וקפה".
ש: בחירה מעניינת.
ת: "ככה זה. מתברר שיש בני אדם שאלרגים לדברים הכי יסודיים: לחלב, לקמח, לסוכר. חלב בכלל הורדתי מהתפריט. אני שותה קצת יוגורט עיזים. סוכר אני שמה קצת. קמח הורדתי בכלל, ואז פשוט התחלתי לנשום. גם כאבי הראש שלי עברו".
ש: רזית.
ת: "אם אתה מוריד קמח מהתפריט, כמעט לא נשאר לך כלום מה לאכול. כי אסור לאכול לחמים, אטריות, כל הדברים שמצופים, כל השניצלים. מה נשאר ? אז נהייתי רזה שזה פשוט לא ייאמן. העור שלי נהיה תלוי. כשהייתי צעירה לא הייתי יכולה להקיף את האמה שלי בשתי אצבעות. עכשיו אני יכולה להקיף את הזרוע".
ש: מה עוד השתנה עם הגיל ?
ת: "הזכרון. זה לא ייאמן באיזה דרכים מוזרות הוא עובד. איך אני לא יכולה לזכור שם של מישהו שאני מכירה כל כך טוב. דברים כאלה".
ש: פעם אמרת שרבים משקרים על חלקם במלחמת השחרור. יכול להיות שאחרי 50 שנה, גם לא בדיוק זוכרים מה היתה האמת ?
ת: "איזה לא זוכרים. הם ממציאים. עם השנים, אולי הם גם מאמינים בהמצאות שלהם. הסיפור הכי יפה היה בכנס פלמ"ח בצפת שאני הופעתי בו. כמה שעות לפני הכנס ראיתי שני חברים מהפלמ"ח מתווכחים וצועקים בקולי קולות. פתאום הם ראו אותי ואמרו: 'או, הנה תיבה – בפלמ"ח קראו לי תיבה – היא תגיד לנו מי צודק'. שאלתי על מה הוויכוח. האחד אמר: 'המנוול הזה אומר שהוא היה המפקד בקרב על הדוידקה'. פניתי לשני והוא אמר: 'המנוול הזה אומר שהוא היה המפקד של הדוידקה'.
"המנחה של הערב, מאיר שלו, שאל אותי על הבמה, לפני הקהל: 'נו, מה ענית להם?'. אמרתי: 'מה יכולתי להגיד להם ?'. מאיר שלו אמר :'יכולת להגיד מי היה מפקד הדוידקה'. אמרתי לו: 'איך יכולתי להגיד להם, לא אתה היית ולא אתה היית ? אני הייתי מפקדת הדוידקה'".
ש: ומה האמת ?
ת: "איזו שאלה ? ברור שאני. הם בכלל לא היו קציני חבלה. כל הסיפורים שלי הם אמת. כל אלה שהיו איתי יגידו לך. בכלל, בדרך כלל, מי שפייטר הוא לא רמאי. זה מה שהדהים אותי אצל ביבי נתניהו. אלוהים אדירים: היית פייטר, חייל, אח שלך היה יוני, איך אתה יכול להרשות לעצמך להיות לא ישר ? איך אתה יכול להיות כזה שקרן, רמאי ונוכל ? פשוט לא ייאמן". (בשיחה שלי עם נתיבה, היא אמרה לי שהאמירות על ביבי נתניהו המיוחסות לה בכתבה זו, הן המצאה חסרת בושה של אורנה קדוש. מ.ה.)
ש: אם זה מה שאת חושבת, למה את לא מצביעה בבחירות ?
ת: "לא תאמיני. השנה, בגיל 71, הצבעתי בפעם הראשונה. בכל הבחירות עד היום הכנסתי למעטפה פתק לבן. אלא אם ברגע האחרון בא מישהו במצוקה, שלא נתנו לו להצביע כי לא סידר תעודת זהות או משהו, ואז אני אומרת לו :'תביא פתק, אבל תסגור טוב את המעטפה, שאני לא אראה מה שמת'. ואני הולכת לקלפי ומצביעה בשבילו. אבל אני בעצמי לא הצבעתי".
ש: למה ?
ת: "כי יש לי חברים בכל המפלגות, אז אני לא יודעת למי להצביע. ובכל מפלגה יש גם חרא, אז למה שאני אבחר בשבילו"?.
ש: ולמה השנה החלטת פתאום להצביע ?
ת: "פתאום התברר לי שהקול שלי היה כל השנים פסול. הם לא סופרים את הפתק הלבן. זה מהקולות הפסולים, כאילו לא הצבעתי או שמתי שני פתקים. וחוץ מזה, בנימין נתניהו עבר את כל הגבולות. בעיקר בסיכסוך שהיה לו עם החברים שלו. אתה רוצה שאלך לקלפי ואצביע בשבילך נגד החברים שלך ? אתה לא יודע מה זה בשבילי חברים?".