תוכניות הרדיו
רומן עם המוות בשידור חי

אביב לביא [1999]

פריחתה של נתיבה בן-יהודה החלה בנקודת הזמן שמציינת את דעיכת בני גילה. כוכבת הרדיו בת 71 עם רשת מאזינים של סבים וסבתות, לתוכנית נוטפת דבש בלי עוקץ. לפני 20 שנה אמרו לה שתמות תוך שנה-שנתיים, והיא לא מפסיקה לספור את הימים. סיפור חיים על זמן שאול של זקנה-צעירה ואולי להיפך.

בגיל 71 נתיבה בן-יהודה היא כוכב. גורו רדיופוני שנולד לפני 4 שנים, מדליק קהילת זקנים גדולה בכל מוצאי יום א', וסוחף אותם במנהרת הזמן לעבר רחוק ומשותף. קצת אחרי יומן חצות, באולפן רשת ב' של קול ישראל, היא משתלטת על המיקרופון ופורצת בקול עמוק ומחוספס לתוך חלל שבלב העייף מתלאות האקטואליה.
"נתיבה מדברת ו-מק-שי-בה", היא מטעימה ומדגישה את מסר התוכנית החריגה בלוח המישדרים, ואת חוקי הברזל שלה: כל השירים שמלקט ומנגן איזי מן, העורך, הם שירי ארץ-ישראל מלפני המדינה. כל הדיבורים, שלה ושל המאזינים המצטופפים בתור על קווי הטלפון, שייכים למדור החדשות הטובות. הנשיא עזר ויצמן הודה בהזדמנות שהוא מהגרופי'ס של נתיבה. ויצמן איננו מחמיץ את מראתון הגעגועים ואפילו מעורר את ראומה משנתה, אם ברקע מתנגן שיר אפוף זיכרונות רחוקים. ויצמן אומר שאחר-כך שנתו ערבה יותר.
נתיבה היא שריד מהרובד הדק שלא השתחרר מהפלמ"ח גם אחרי שפירקו אותו. את הבריטים והערבים היא החליפה בכל מה שנודף ממנו ריח של קונפורמיזם ישראלי. למשל, המלחמה שלה בעברית המלוקקת, למען שפה מדוברת, צברית, או בכל מי שמנפץ את האתוסים של 48'. היא לא נעלבת כשמאשימים אותה באנאכרוניזם, בעיקר לאחרונה, אחרי שעשתה ממנו ברדיו תחליף למדורת השבט. פתאום התברר לה שהיא לא לבד בקטע הזה וההתרפקות על העבר ממלאת צורך חברתי רחב. פריחתה החלה בנקודת הזמן שמציינת את דעיכתם של בני גילה אבל היא איננה מושא לקנאתם, אחרי שהפכה את הנוסטלגיה לטעם החיים. כמה ממעריציה בכלל מודעים לעובדה שהפלמ"חניקית הנצחית בעצם ממשיכה בשידור חי רומן שבועי עם המוות שהחל לפני כ-20 שנה? מונולוג של זקנה צעירה ואולי להיפך.
נתיבה: בת 18 הייתי מבוגרת. בגיל 21, אחרי מלחמת השחרור והקרבות בקלוז-אפ, בתור קצינת חבלה פייטרית, הרגשתי את עצמי זקנה בלה. גם היום אני זקנה אבל עם כבוד, ודורשת מכולם שלא יגידו מבוגר או קשיש. שיגידו זקנה. אני לא מתביישת בזקנה.
לפני המלחמה הייתי צעירה. בת הזקונים של ברוך בן-יהודה, מנהל הגימנסיה הרצליה, בלי יחס מועדף. הוא מת זקן בגיל 97 אחרי שידע את כל התנ"ך בעל-פה והכניס לי בראש שאני אידיוט. אבל כניראה שהייתי גאון לא נורמלי, ורק קצת פחות חכמה ממנו. בסך-הכל התברר שאני קצרת ראייה עם עין אחת ממש עיוורת. היחסים איתו היו טובים כי לא הסתכסכנו אף פעם. כשהייתי נערה, כל הכבוד הלך לזקנים. בדור שלי, היינו אפס עד גיל 30, כי האדם החשוב התחיל בגיל 40. בגיל 50 האנשים היו לובשים בגדי זקנים, עם מקל וכובע. רק בשנות ה-60, כשעברנו את גיל ה-30 כדי להיכנס לגיל המכובדים של הזיקנה, הכבוד עבר פתאום לצעירים, בני ה-20 שנולדו אחרי מלחמת העולם השניה, ותפסו את המקום החשוב בעולם. אתה לא מתאר כמה ילדים נולדו אחרי המלחמה. פיצוץ לא נורמלי. הם היו הרוב ותפסו את השילטון במוסיקה, בביגוד, בסמים, בשיער הארוך. אצלנו לא עישנו סמים. עישנו סיגריות ושתו אלכוהול. בפלמ"ח היינו תופסים את המבריחים עם קוביות החשיש בקופסאות פח אבל לא עלה על דעתנו להשתמש בזה. גם לא התחבקנו והתנשקנו. הכי הרבה נתנו טפיחה על הגב. בפלמ"ח אפילו לא לחצו יד.
אם לא היתה מלחמת השחרור הייתי נשארת צעירה והולכת לאולימפיאדה. הייתי נשארת ספורטאית, הודפת כדור ברזל, ולא עם כדור בריטי בכתף. המלחמה שינתה לי את כל החיים. בגיל 18, באמצע בחינות הבגרות, התגייסתי לפלמ"ח כי הייתי חזקה נורא ולא חשבתי שאני שווה יותר מזה. מי שאיננו קרבי לא יודע מה המלחמה עושה לבן-אדם. עד היום יש לי כימיה של קרביים. היא משנה את כל החיים.
להיות זקנה בגיל 21 זה אומר התייחסות אחרת לדברים. לא חשוב איך להתלבש, איזה נעליים, איך להסתרק. לא נשארתי בתקופה ההיא, ואולי כן.
ב-49' באתי לירושלים ללמוד, אבל ישבנו יותר ב'עטרה' ו'פינק'. רובנו קרביים צנועים ודפוקים. מהלנו את האובדן והבעיות באלכוהול. נהיינו חבורת שתיינים עם בדיחות של חיילים, שאנשים נורמליים לא יכולים לשמוע. ההבדל בדילוג על 50 שנה, הוא שאז הייתי פסימית אבל הגוף היה בכושר. צעירה בגוף וזקנה בנפש. היום אני נהנית מיתרונות של זקנים בי 70 שלא מדברים עליהם. איזה יופי לראות כל דבר מטווח של 70 שנה. בגיל 21 היה רק הווה. היום יש עבר. וזה נהדר לזכור כל מה שקרה בארץ. אני פוגשת אנגלים ואמריקאים שגרים באותו בית מהמאה שעברה ושום דבר לא קורה אצלם.
אז גם התחתנתי. אהבנו וילדנו בת. פיטרתי את הבעל אחרי 10 שנים. אני לא אוהבת את המילה גירושין. הבת חזרה בתשובה. היום היא גרה בגליל ליד כברי ומגדלת 4 ילדים. אני לא יודעת מה קורה שם. אני נולדתי נונקונפורמיסטית. מסכימה שהמין האנושי הוא עדר, אבל לא מקבלת שאלוהים הוא הרועה.
בגיל 52, כשהייתי סגנית של דובר משרד העבודה, חשבתי שנגמרו לי החיים. היו לי כאבים שהתחילו בראש ונמשכו בשיניים. בדקו ומצאו לי במוח משהו מפותל בגלל העין העיוורת, והחליטו שזה גידול. אמרו לי: את תתעוורי בתוך שנה ותמותי בתוך שנתיים. אני טענתי שאין קשר. הפרופסור אמר שיש. בינתיים הוא מת בניתוח. אחר-כך הלכתי להוציא את כל השיניים, והכאבים באמת נפסקו. אבל עד אז, בגלל שעבדתי בממשלה, הייתי תלויה ברופא שטען כי יש גידול ליד עצב הראייה, והייתי בטוחה שאני הולכת למות.
אמרתי לעצמי: למות זה בסדר. הייתי מוכנה למות עוד כשהייתי בת 19, כשכל הזמן נהרגו חברים טובים שלי ובכל פעם אמרתי הלוואי שהייתי נהרגת במקומם. אספתי את הניירות מהמשרד והלכתי הביתה. אמרתי שאם יש לי שנה לחיות אכתוב את הספר על החיים שלי שלא גמרתי לכתוב אחרי המלחמה, כשהוצאת משרד הביטחון פסלה את כתב היד של הפרקים הראשונים בגלל משפט כמו 'יא חתיכת חרא'. ידעתי שצריך להילחם על העברית שלנו, הצברית, שהיא שפת אם, שאתה מדבר אותה בעצם ב-20 או 30 שפות. בחדר השינה אתה לא מדבר בשפה שאתה מדבר אל החתולים שלך.
חזרתי לכתוב וראיתי שפחות מ-15 ספרים לא יספיקו על החיים שלי. אמרתי: אם אמות אכתוב רק ספר אחד. אם אשאר בחיים אכתוב עוד ספר. מאז כתבתי 8 ספרים ואני עוד לא מתה: 'בין הספירות', 'מבעד לעבותות' ו-'כשפרצה המדינה'. וגם 'כל הברכות והקללות', 'אוטוביוגרפיה בשיר וזמר', 'ירושלים מבפנוכו', והמילון לעברית מדוברת עם דן בן-אמוץ. יהיו גם ספרי עזר על כל המחלות שהיו לי ועל החתולים שממלאים לי את הבית והחיים.
היום, כששואלים אותי מה המוות בשבילי, אני לא יודעת מה להגיד. כשהבנאדם התנסה בלהרוג ובליהרג, זה ניסיון אחר של החיים, כך שלא נבהלתי כשאמרו לי בגיל 52 שאני הולכת למות, כי הייתי מוכנה לזה 30 שנה קודם, וגם היום אני מוכנה. אני יודעת כל יום שאני הולכת למות. כל יום אני פותחת את העיתון ישר במודעות האבל כדי לגלות שהלך לי עוד חבר, ואני פוחדת. לא מזה שאמות ואשכב לבד בבית 3 ימים, אלא מזה שלארבעת החתולים שלי לא יהיה מה לאכול.
מרוב שאנחנו מדברים שכחתי לקחת את הרפואה שלי (נתיבה שולפת בקבוקון ויסקי ומוצצת לגימה). אני מהחבר'ה של הלחץ-דם הנמוך. הסיגריות והויסקי מעלים לי את הלחץ, ועכשיו גם העבודה ברדיו. היא עושה לי פרפרים בבטן. לפני כל תוכנית אני חושבת שיהיה חרא. תמיד היו לי ספקות על עצמי. אני לא אוהבת אותי, כי הייתי מכוערת וטיפשה ועשיתי שגיאות. אחרי המלחמה הייתי צריכה לגמור ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה או ללמוד מוסיקה אחרי שניגנתי על 10 כלים. אבל לא הגשמתי את עצמי. אני לא משכילה. הייתי צריכה להיצמד למקצוע אחד ולמצות את המקסימום, במקום להגיע למצב שאין לי ממה לחיות. אפילו אם ככה הגעתי לרדיו.
מוטי קירשנבאום צילם את מסיבת המוות של דן הן-אמוץ. אחרי מותו הוא עשה ממנה סרט לטלוויזיה. למחרת היה כתוב בעיתון שכמה אומנים מהמסיבה לא הופיעו בסרט בגלל שביקשו כסף. מוטי היה מנכ"ל רשות השידור. אמרתי לו: תן לי לערוך משהו ברדיו כי אין לי ממה לחיות. 12 שנה, כשעבדתי במשרד העבודה עשיתי את התוכנית 'במקצב יוצר' עם מושיק טימור. כשאמרו לי שלא אחיה יותר משנה, התפטרתי מהממשלה ואת הכסף שקיבלתי נתתי לבת שלי שהתחתנה באותו זמן. נשארתי בלי עבודה, בלי גרוש, בקושי עם קיצבת זיקנה. אמרתי למוטי: לא מתתי אבל אין לי אוכל. הוא אמר: את לא תערכי תוכנית, את תדברי. אמרתי: בחיים לא יתנו לי לדבר בקול ישראל עם העברית שלי. אבל מוטי אמר: אצלי את תדברי, ותראי מה שיהיה. זה קרה לפני 4 שנים. הוא נתן לי קודם שעה ביום שני בערב, ועל המקום נהייתי כוכב. כנראה שכל החיים הייתי כזאת ולא ידעתי.
זה לא רק הקול שלך, אלא מה שאת מייצגת – גל נוסטלגי של מבט לאחור, עבר נשכח שאת מעוררת לחיים, אחרי שניסו למחוק אצלנו את כל השירים, הסיפורים והאגדות מהימים ההם. מהרגע שהתחילו עם 'הבט אחורה בזעם' הייתי נגד. בצרפת שהלכה בשתי מלחמות עם הגרמנים, זה בסדר. אבל מה אנחנו שווים אם לא מביטים אחורה בגאווה? מה אנחנו בלי הרצף של הציונות ושל ההישגים? כשנוסעים על כביש מואר מת"א לירושלים תחשבו איך נסעו פעם. אנחנו הארץ שבה שרים הכי הרבה, 350 אלף, בערבי שירה בציבור, ו-300 אלף באגודות של ריקודי עם. כל הזמן ממציאים שירים וריקודים חדשים. ואיזה בתים התחילו לבנות. מכל התנועות שקמו מסוף המאה ה-19 אנחנו היחידים שהצלחנו אחרי כל החרא של הסוציאליזם והקומוניזם.
אני לא דואגת רק לשירים שלא ילכו לאיבוד, בתוכנית אני אומרת לכולם: בואו נדבר רק על דברים טובים. יש פה קהילה שצריכה את זה. לא רק של זקנים אלא גם צעירים שרוצים פוס מהחדשות והקיטורים של ז'וז'ו אבוטבול ויוסי סיאס, אני אומרת להם: בואו נזכור שיש בחיים גם דברים שגורמים לגאווה והתרוממות נפש. נדבר 3 שעות בשקט נפשי, בעברית דוגרי, ונתרומם. אני לא תורמת לאיכות החיים של הגיל המבוגר, אני תורמת רק בזה שיש לאנשים איפה לספר על הרגעים היפים שלהם. לפני ואחרי הם ישמעו את הבעיות והסיכסוכים. בגלל זה יש לנו כל-כך הרבה מאזינים.
היו לי הרבה רגעים בחיים שאמרתי לעצמי, בשביל מה אני חיה. כך זה גם היום. יש ימים קשים מאוד. נזכרים בפאשלות שלא עשינו נכון. מה שמוציא אותי מהמצב רוח הרע זה חצי הכוס המלאה. בגלל שאנחנו בחרא עד הנה המצאתי את התוכנית הזאת, שכמו בבדיחה, תהיה איזו שרשרת עם טבעת שאפשר להיתלות ולהתרומם. ואת התראפיה הזאת של התוכנית אני עושה לעצמי גם כשרע לי: נזכרת בדברים היפים והטובים שהיו בחיים. זה גם היתרון של הזיקנה בגילי, וזה גם מה שאני אומרת לכל הזקנים בני 80 או 85 שייזכרו במה שעבר עליהם ויכתבו, כמו שאני כתבתי את הספרים שלי. אם אתה כותב, אף פעם לא משעמם לך. גם כשאני לא עושה כלום, המוח עובד מהמחשבות.
אני חיה לבד, עם החתולים ושלוש טלוויזיות שפתוחות כל הזמן כדי לדעת מה קורה, בשפה ובכלל, ועד לא מזמן לא הרגשתי בדידות. כל החיים פתרתי לבד את הבעיות שלי והרגשתי טוב. כשהייתי תינוקת והתחיל סיכסוך בבית, היה לי חור מאחורי הארון שהייתי בורחת אליו. יותר גדולה הייתי בורחת החוצה. כשפיטרתי את הבעל שלי וכשהבת שלי עזבה את הבית, נשארתי לבד והרגשתי מעולה. הייתי יוצאת לפגוש אנשים וחוזרת לבד הביתה. עכשיו הלבד מתחיל להעיק כי החברים הולכים. נשאר הקהל שאני מדברת אליו ומקשיבה לו ביום ראשון בלילה, והפגישה הזאת היא תחיה מחודשת, רק בלי הרבה אשליות.

חולצה חדשה ראשונה אחרי 20 שנה

איזי מן, עורך התוכנית: 30 שנה מפרידות ביני לנתיבה, אבל זה פער כרונולוגי, לא מנטלי. אני חי את העבר שלה. בזכות התוכנית נחשפים שירים וסיפורים לא נודעים. מדהים כמה שהמאגר הזה בלתי נדלה. יש לנו תקליטיה כמעט פרטית מהחומר שאין לו דורש ברדיו. את כל ה'אלטע זאכען' הזה נעלה בקרוב על מחשב, שלא יישברו לי ביד כמו התקליט הנדיר של יפה ירקוני.
נתיבה קיבלה את פרס יצחק שדה על הספרים שלה, ובבוא היום היא תקבל פרסום על התוכנית. המון אנשים מקשיבים לה לבד וביחד, כמו איזה אירוע משפחתי. הם לא עוזבים את הטלפון כל הלילה. העיקר שישמעו את ההסטוריה הפרטית שלהם. יש גם היכרויות בין האנשים. מישהו טילפן עם סיפור על בריחה מהגטו, וגילה קרוב משפחה. קלוד בוכבינדר, הממונה על התיקשורת, פתחה מין מדור לחיפוש קרובים. כנס של ילדי מחנות קפריסין, היום בני חמישים פלוס, נולד אצלנו.
כל תוכנית מקבלת המון מחמאות. זה נורא מלחיץ ומחייב לעלות מדרגה כל שבוע, אבל הפרפרים שיש לנתיבה בבטן נעלמים ברגע שהיא מקשיבה למאזינים. הם לא מפסיקים להפציץ אותנו בטלפונים גם למחרת בבוקר. לא רק הזקנים. אפילו ילדים מתקשרים עם סיפורים על סבתא. הם אומרים שזה נותן להם "המון כבוד לזקנים".
התוכנית לא עושה את נתיבה יותר צעירה. גם אם ברוח היא עדיין בפלמ"ח, היום קשה לה יותר. הציפיות ממנה מעיקות ככל שהן גדלות. הפופולריות היא כמו סם, ונתיבה עדיין מתרגשת מכל שורה שכותבים עליה. כשאורי פורת, המנכ"ל, הכפיל לה את השכר, היא בכתה יומיים והלכה לקנות חולצה חדשה, בפעם הראשונה אחרי 20 שנה.
לו נתנו לי בגיל 70 לעסוק בתחום שהיה זר לי כל החיים, לא בטוח שהייתי עומד בזה, ועוד בשעות הקשות של הלילה. הלוואי על הרבה זקנים, שככה יהיו בגילה, והלוואי עלי בגילה, להרגיש שרוצים אותי ושאני יכול לתרום.