תוכניות הרדיו
ליד המדורה הרדיופונית

הארץ\אמנון רובינשטיין [25.12.1998]

אם משילים את מעטה הנוסטלגיה מעל המורשת של שירי היישוב העברי, אפשר לראותה באור המציאות של היום.

מי שמכיר את שיריהם של אסתר גמליאלית ויוסף גולנד סימן שגדל בפלשתינה (א"י). כך סברתי לתומי עד שבשעת ליל האזנתי לרשת ב', לתוכנית "נתיבה מדברת ומקשיבה", והנה אוזני שומעות, בשלוש לפנות בוקר, גם את גמליאלית גם את גולנד בשירים ישנים, חצי-נשכחים על טנדרים נוסעים וספנים מזדקנים. מעל גבי תקליטים שחוקים וסדוקים נשמעים שירי היישוב העברי; מאזינים מכל הארץ, צעירים וזקנים, מחליפים דעות, מספרים על תקליטים היסטוריים שברשותם, משמיעים זה לזה מאוצרותיהם החורקים.
לרגע אחד ראיתי מאזינים אלה, ישובים ליד המדורה הרדיופונית, נצמדים ללהבתה – גם על כך יש שיר ותיק – ומקווים כי אורה יפזר את החושך. בחושך שוכנים השבטים החדשים, שאינם מכירים את הארץ הישנה, האינטימית, שעולמה משתרע מ"בית-אלפא עד נהלל" ומשעוליה הם "בין דגניה לכנרת".
השבטים האלה אינם שייכים למדורה; בני השבט החרדי הממשיך את דרך עולמו של היישוב הישן ושהשירים הישנים מתעלמים ממנו; בני השבט הרוסי הדבקים בשפתם ובתרבותם; בני השבט הדיגיטלי, הבינלאומי, שעמק הסיליקון קרוב אליהם יותר מעמק יזרעאל; בני השבט הניהליסטי שכל מה שהיה קיים לפניהם מאוס בעיניהם. רק פליטי השבט המקורי, גם זקנים, גם צעירים, עדיין מריחים את "ריח הזבל, ניחוח חציר" ושומעים את קולו של חליל נשכח.
אמרנו חליל ופתאום בוקע מהרדיו הד קולו המופלא של "חלילי בדומיית לילי", של "שתו העדרים, בחליל לכם אנעים" ושל היפה והנוגה מכולם, שירם המופלא של לאה גולדברג ודוד זהבי המסלסל ועולה ויורד ומספר לנו כי "החליל הוא פשוט ועדין וקולו כמו קול של הלב, החליל".
אך מה לשירים אלו ולישראל של ימינו ? מה לרועים ולרועות ולמנהיגים פוליטיים המחפשים יועצים אמריקאיים צמודים? מה לכל אלה ולצלילי הטראנס והטכנו חוץ מנוסטלגיה של דור ישן המתרפק על עבר חסר רלוונטיות ? אמרנו "חסר רלוונטיות" ומיד נזכרנו כי הלהיט האופנתי היום הוא השיח בעניין הישראליות המתעמתת עם היהדות, ומה לך ישראלי יותר משירי המדורה הרדיופונית הצרודה מרוב זוקן והבוקעת בשעת לילה מאוחרת?
ובאמת, אם משילים את מעטה הנוסטלגיה מעל המורשת השירית הזאת, אפשר לראותה באור המציאות של היום. חלק גדול מהשירים נובלים באור זה. המדובר בעיקר בשירים המתלהמים המצהירים כי "כבישי בטון בחול נמתח" ומבשרים לשממה ש"דינך נחתך". קל כמובן ללהוג להתלהמות ילדותית זו. ואם לא נכתבה עבודת דוקטורט המוקיעה את השוביניזם הציוני הזה, ודאי עוד תיכתב ותשכילנו בהערותיה הלמדניות ובמונחיה הלועזיים. אך מי שסוקר היום את הזימרה הזאת יתרשם מהעצב שבה: אין בה שינאה ואין בה נקמה. רק אהבה גדולה לארץ ישראל היפה ורצון להיאחז בה. אפילו טרומפלדור – מאוד-מאוד לא באופנה היום – אינו תובע שינקמו את דמו, ובשירו של אבא חושי רק מבקש ש"בכל מקום ובכל רגע תזכרו אותי כי נלחמתי גם נפלתי בעד מולדתי".
אכן, כששומעים את השירים האלה, לא רק נצבט הלב אלא גם ניעורה המחשבה. הרי קיים קשר ישיר, הרי יש חוט נמשך ויש משמעות לדברים. החוויה הארצישראלית מיושנת בעטיפתה העובדת אדמה, אך אינה מתיישנת בתכניה; שיריה מבטאים אתוס ציוני חילוני, שבמרכזו שניים: השייכות לארץ וליופיה הצורב והכאב לנוכח המחיר ששייכות זו גובה. לכן נדמה לי ששיריה לא ייתמו, ונכדיהם וניניהם של העולים החדשים, ממש כנכדיהם וניניהם של העולים הישנים, ישירו לנו משירי "שירת הנוער, שיר עתידנו" ויזמרו למזכרת את זמר הפלוגות.
לא כולם. זה ההבדל הגדול. אז ביטאו השירים תמימות דעים, היום הם נהפכו להימנונים של מחנה – מחנה שאינו מוכן להמיר את הרעיונות האנושיים של הציונות בקמיעות של יהדות מסתגרת. כשחושבים כך על זמרת הארץ, גם המילים הבנליות מקבלות משמעות. מה לך מיושן יותר מ"מולדתי", השיר השובינסטי הזה, המדבר על "פינת ציון הנידחת"? אך כשמאזינים לשיר עד תומו שומעים את המילים "טובות חורבות מולדתי מכל קריה חוגגת". לאלה מאיתנו שלעולם "לא נזוז מכאן", ולעולם לא נרכוש אזרחות זרה, וגם לא נשנה את שמנו, ששנתם נודדת בגלל חורבות חברתנו, יש במילים אלה משום חצי-נחמה, חצי-ישנה חצי-חדשה.