תוכניות הרדיו
האצבע שלי לחצה, וכלום, הפצצה היתה רטובה

על הצפון\רונית יהל [1997]

טוענת נתיבה בן-יהודה, קצינת החבלה המיתולוגית של חטיבת יפתח. בפברואר 48' היתה אמורה לפוצץ אוטובוס של אירגון ההגנה של ערביי הגליל בכביש נבי יושע. האוטובוס לא התפוצץ, אך רוב נוסעיו, בהם נשים וילדים, נורו באש הרובים של נתיבה וחבריה. "זה היה הקרב הראשון שראיתי את מי אני הורגת, וזה הוציא לי את כל האנרגיה", מודה נתיבה

ב-13 בפברואר 48', בעיקול הכביש העולה לנבי-יושע, פוצצה מחלקת פלמ"ח אוטובוס של ה"נג'דה" (ארגון ההגנה של ערביי הגליל), שעשה דרכו מבסיסו בצפת לבסיסיו בכפרים קדס ומלכיה.
בין הנוסעים, שרובם נהרגו, היו גם נשים וילדים. לא מכבר נתגלו שרידיו החלודים של האוטובוס במעמקי הוואדי הסמוך למקום הקרב, והנה, אמרנו לעצמנו, עילה לזמן למפגש שיחזור וזכרונות, ואולי גם הירהורי חרטה, את קצינת החבלה הנועזת של אותה מחלקת פלמ"ח. בפי חברי הכנופיות הערביות כונתה הקצינה "השדה הבלונדינית", ובעיתוני סוריה של אותם ימים הובטח פרס בן 1,000 לירות למי שיביאה, חיה או מתה, לדמשק.
נתיבה בן-יהודה, מיתולוגיה ישראלית מהלכת, היתה בחורף 48' לוחמת אמיצה ונלהבת, בת 19 ומשהו. 50 שנה אחרי, הלבינה רעמת השיער הבלונדיני שלה, אבל כל היתר - הכחול בעיניים, הטמפרמנט, הצרידות, הלשון המשתלחת, הכנות הבלתי נסבלת – נותרו כשהיו.
אנחנו ניצבים בצומת נבי יושע, סמוך למקום מנוחתם של שרידי האוטובוס ההוא. ניידת משטרה מזדמנת, המבקשת לברר את פשר ההתקהלות הקולנית ודורשת לפנות את הצומת, מקבלת מנתיבה שיעור : "אנחנו הקמנו את הצומת הזו, המצאנו אותה, היינו הראשונים. אתה יודע, חבוב, מה זה שיירה ? טוב טוב, שלא תדע", היא יורה לעברו של שוטר תנועה נבוך, שממהר להסתלק מהמקום.
עכשיו היא יכולה להתפנות בכיף לאהל'נים ולצ'פחות עם אמה טלמור (ספקטור, בעבר יפתח, היום תל אביב), שהיה מפקד הקרב ההוא ושמח להצטרף למעמד השחזור, עם טוג'ו (אברהם יעקובסון, מעין ברוך), חבר קרוב ולוחם בחטיבת יפתח, ועם אורי הורביץ (כפר גלעדי), שהיה עד לקרב מעמדת התצפית בג'חולה, כששמר על הבריכות של כפר גלעדי. בעוד דקותיים יצטרפו למסיבה שני מכרים מהפלמ"ח (היא מהגדוד הראשון, הוא מהשלישי) מראשוני מלכיה, שעברו במקרה בצומת, והשאלות הנוקבות מאז יעלו לדיון מחודש:
למה התנגד הקיבוץ הארצי ליגאל אלון, איפה ברכה המ"כית, לאן נעלם מוטקה זוהר, מה נגמר עם יאיר מאשדות, מה באמת קרה עם טחטה הגבוה והרזה שתמיד הסתובב עם מקלעון, ועם ההוא, איך קראו לו, שהיה נמוך ובסוף מת.

חוטי חשמל של המשק

הדיון הסוער ישקוט לרגע, עם הצטרפותם הבלתי צפויה של כמה טיילים סקרנים וילדיהם, ויתחדש במשנה מרץ לאחר שתכריז נתיבה מאחורי שיח עבות, "התרוקנתי". עתה היא בוחרת לרענן את זכרונו של אמה, מפקדה דאז, בכמה פרטים שרק היא זוכרת: "שכחת הכל", היא יורה בו, מנפנפת בידיה ויונקת נמרצות מהסיגריה. "חוליה ג' הועברה לנבי יושע, ד' למלכיה, אני הלכתי לחצבאני ואתה לליטני, ויוסקה בולבוס הלך לוואדי אסל, ודפק לנו את כל העסק. הפצועים וההרוגים שפינינו, זה היה פאק".
בגלל גילם המתקדם, אין לוחמי תש"ח ששים לעזוב את שולי הכביש ולרדת אל הוואדי על מנת לפלס דרך בין קוצים ובין סלעים, בעקבות הקרב. לפיכך מוסב פגוש של אחת המכוניות למשלט קדמי, מפת הגליל דאז נפרשת עליו לריענון הזיכרון, ומייד מתעורר מחדש הוויכוח על הקרב ההוא. הם משסעים זה את דבריו של זה, מגדפים, עוקצים וסונטים בשפה ובביטויים המובנים רק להם: "טקטיקה של מלחמות נפוליון", "בובע מעיסעס (סיפורי סבתא)", ועוד.
בסופו של דבר גוברת נתיבה ומשמיעה את גרסתה: "אני הכנתי את חומר הנפץ, בתוקף תפקידי כקצינת חבלה ברמות נפתלי. היינו מנותקים מהגדוד, ולא הישגתי חוט חשמל. אספתי את כל חוטי החשמל של המשק- מהמטבח, מהמגהצים, מהפרוז'קטור הגדול על המגדל, מהמרפאה וממכשירי הקשר. הורדנו את החוט מכל קומקום או מנורה, והדבקנו חתיכות חתיכות עם איזוליר-בנד. הבטחנו להחזיר הכל למקום עד שמונה בבוקר. אחר כך רוקנו את הפלסטרים מהמרפאה, ועטפנו את חומר הנפץ בשעוונית של תינוקות, שלא יירטב. בלילה יצאנו לדרך. המפקדים רצו שהאוטובוס יתגלגל אחרי הפיצוץ במידרון החזק לכיוון העמק, ואני והמאבטח שלי, זאביק, אני עם הסטן והוא עם רובה אנגלי, בעזרתו של יוסקה נתן המ"כ, הנחנו את המוקש. חפרנו טוב טוב, כיסינו יפה יפה עם אפר ואבנים, ותפסנו מחסה, בנפרד מהכוח, מאחורי סלע גדול. כך שכבנו ארבע שעות. ארבע שעות שלמות בלי לזוז"
האזור בו התפרש הכוח, יש להבהיר, נראה אחרת באותם ימים. הוא היה מסולע, מכוסה שיחים נמוכים של קידה שעירה, אך נטול עצים כמעט לחלוטין, להוציא כמה עצי אלון ואלה שניצלו מתגרת לשונן של העיזים השחורות. כל תנועה לא זהירה היתה חושפת את הכוח לעיני התצפיתנים הבריטים במצודת נבי יושע והכפריים שחימרו במעלה הכביש.
למטה בעמק ניצנצו לאור הירח ביצות החולה, ומסביבן קרצו אורות הכפרים הערביים העויינים והקיבוצים העבריים הנצורים. במעלה ההר נשמעו בבירור קולות הכפר נבי יושע. "כל מהלך שגוי שלנו היה עלול להיגמר באסון", מבהיר אמה, "לא היה מי שיבוא לעזור".
"סוף סוף ראינו אותו (את האוטובוס) מגיע", משסעת אותו נתיבה, ואמה נצעק: "מה פתאום, את לא ראית כלום, ועד שלחצת ולחצת, אם בכלל, על הכפתור של הבטריה (להפעלת המוקש), לא קרה כלום".
נתיבה: "כשהאוטובוס גמר לעבור בעיקול החד, וזחל לכיוון שלנו, ראיתי ממרחק של מטרים את האנשים שישבו בפנים, מדברים וצוחקים, גם נשים וילדים. לא הייתי מסוגלת ללחוץ. הבטיחו שיהיו שם רק נג'דה, והרגשתי שאני מחרבנת את הפעולה. אמרתי לעצמי: תלחצי, תפסיקי לבלבל את המוח, זה אויב רע ומפחיד, רוצח. והאצבע שלי לחצה, וכלום. הפצצה שהייתה רטובה מהגשם שירד כל הזמן, לא פעלה".

חסכתי בכדור

שניות ספורות אחרי שנוכחה נתיבה לדעת כי האוטובוס לא יעוף עם הפיצוץ לוואדי, כדרישת מפקדיה, וכי הפעולה כולה הופכת לכישלון, הבין גם אמה, המפקד, ועמו הכוח שתפס עמדות על הצוק המתנשא מעל עיקול הכביש, שמשהו השתבש. מוטקה זוהר, המקלען, השחיל את האוטובוס בצרור ארוך, מהחלון האחורי ועד הנהג, ובעקבות הצרור הושחלו שני רימונים מבעד לחלון הקדמי, והאוטובוס נעצר.
"לא לקחנו בחשבון שדלתות האוטובוס ייפתחו למדרון. כל מי שהצליח לרדת ממנו, ירד אלי, ופתאום היו עלי איזה 16 ערבים", מספרת נתיבה. היא רצתה לפתוח באש, אבל הסטן לא פעל. היא לקחה את הרובה של המאבטח שלה, שלחה אותו לחבור אל הכוח של אמה, ואז התרוממה בין הסלעים – שיערה מתנופף ברוח כשלהבת אש, פניה סמוקים מקור – ושטפה את הערבים באש. "ג'ינה, ג'ינה (שדה)", הם קראו בבעתה, כשהם נסים על נפשם.
"לא עלה על דעתם שאישה תעמוד ותירה בהם", מפרשת נתיבה, ומוסיפה: "אבל כל הזמן דאגתי איך אחזיר את חוטי החשמל למגהצים, למרפאה, לקומקום החשמלי, לאיפה לא. אי אפשר לחזור הביתה בלעדיהם. וכל הערבים שאלה שכבו מתים על החוטים. כשהתחלתי לשחרר את החוטים, בדרך להוציא את המוקש, פתאום אני רואה את הענק הזה, חליל חאמד, קצין החבלה הראשי שלהם מהמפקדה בצפת, רץ עם תת מקלע על המעקה של הסיבוב. עזבתי את חוטי החשמל, דרכתי את הרובה ויריתי בו. הוא פרש את הכנפיים (מתארת את התנועה) ובצרחה איומה נפל למטה, למידרון. חשבתי שהרגתי אותו, אבל הוא רק נפצע ושכב ככה עם הראש על הסלע. בגלל שכל הזמן אמרו לי 'חמישה שילינג כדור, אסור לבזבז, אין כסף', חסכתי בכדור, ומאוחר יותר התברר שהוא לא מת בכלל".
אמה: "היה גשם, חורף, פברואר. רק רצינו להתפנות. היינו רטובים ועייפים. אבל נתיבה התקשתה לחזור. אף פעם לא היה לה פשוט עם עליות, וגם עכשיו היה לה קשה. כמה שלא התאמצנו בריצות על ההר הזה למעלה ולמטה, חותכים בין הסלעים בעליה, נתיבה תמיד התקשתה לזוז. היא קיללה, התחננה, ותמיד אמרה שאין לה כוח, ושיעזבו אותה כבר".
כשהכוח הגיע לרמות נפתלי, גורר אחריו את נתיבה התשושה, כבר היה שם קצין בריטי שבא לרחרח. "לא היתה הרגשת גאווה על ביצוע מוצלח שכל הפלמ"ח דיבר עליו", מודה אמה. "שמחנו שהגענו הביתה בשלום. זה הכל. לא היה מסדר, לא צל"ש. אכלנו משהו, ויצאנו לאימונים. ככה חיינו, זה מה שעשינו".
עכשיו מתעטפת נתיבה בשתיקה, עד שטוג'ו מרעיף עליה שבחים: "שמה הלך לפניה בחטיבת יפתח ובפלמ"ח כולו.לא היו אז הרבה מפקדות. בחטיבה שלנו היו שתי מ"כיות, זיוה ורחל, והיתה קשרית בכירה, מירה לוין. אבל קצינת חבלה ולוחמת ממש, היתה רק אחת, נתיבה. אחרי הפעולה ההיא היא המשיכה לפקד, להשתתף בקרבות ולהחליף בחורים, גם כשהוחלט להרחיק את הבנות משדה הקרב. הבלונד-ג'ינג'י שלה, ההופעה הנאה והלא מאוד נשית, וגם האגרסיביות שלה, לא השאירו את הסביבה אדישה לנוכחותה. היא לא דיברה אף פעם בשקט. היום קוראים לזה אסרטיביות. אז התופעה היתה יוצאת דופן.
"היו רמזים לקשרים רומנטיים, בעיקר עם מפקדים בכירים בפלמ"ח, שנמשכו לעוצמה שלה. אבל אנחנו, שלחמנו איתה, היינו צעירים ממנה ונמוכים בסולם הפיקוד, ולא העזנו אפילו לחשוב על חברות איתה. קשה להאמין שחיינו אז רק את היום, מקסימום את המחר. לא יותר רחוק. היינו עייפים ועסוקים כל הזמן בשאלה, אם נחיה בכלל".
נתיבה שומעת את הדברים, מפריחה ענני עשן מהסיגריה, ומהרהרת בקול על האוטובוס ההוא: "זה היה קשה מאוד. הקרב הראשון שראיתי את מי אני הורגת, וזה הוציא לי את כל האנרגיה. היה שם נער, בן של איזה שייח' מהכפר למטה, שבמקרה עלה על האוטובוס ונהרג. כדי לצאת מדכאונות כאלו, הייתי חושבת שבטח גם אני איהרג. זה וזה כבר נהרגו, והנה, עכשיו אני. הכי ניחם את המצפון שלי, כשחשבתי על החברים שנהרגו בכל הארץ. נהרגו ונהרגו כל הזמן. כשהיינו נפגשים שניים מהפלמ"ח, השיחה היתה מתחילה ב'מי אתה יודע שנהרג שאני לא יודעת?'".

אצבע משולשת לכולם

באווירה מינורית משהו אנחנו נוסעים בדרך עפר משובשת, אל אותו מידרון שאליו התדרדר האוטובוס. עכשיו הוא תקוע בין עצי אורן ואלה, והעליה מהכביש העובר למרגלותיו עד אליו, כרוכה בטיפוס מייגע. נתיבה אינה מוותרת. אורי הורביץ מושך אותה במעלה המדרון. גם טוג'ו ואמה מתנשפים. אביהו שפירא, הצלם, מנציח את הארבעה ליד גרוטאת הברזל החלודה. "מי היה מאמין", נאנחת נתיבה ומגלה לראשונה כי את הלוחית עם מספר האוטובוס גנבה עוד בשנות החמישים, וכי היא שמורה עימה למזכרת בביתה בירושלים.
האוטובוס, מסכימים הנוכחים, היה "קטנצ'יק". אבל אז הוא נראה גדול ומאיים. נתיבה ואמה שבים ומחליפים עקיצות, וכשההתנצחות מעייפת אותה, היא מכוונת אליו, כמו אל כולם, וכמו לאורך כל המפגש, אצבע משולשת.
ליד שרידי האוטובוס מתעוררת מחדש שיחת רכילות פלמ"חית. מדברים על המתים (מיקי סטון,יגאל אלון) ועל החיים (רחל מכבי), על הצלף הערבי שהרג את מנילה בתוך הבית, ועל איך שטוג'ו סילק אותו בשלושה פגזים. אחר כך מיטיבה נתיבה את ישיבתה על שלד הברזל, וסוגרת חשבונות ישנים. למשל, עם מפא"י, ועם קצין בכיר בפלמ"ח, בן תל-יוסף, שהיה למג"ד, "כי לא היה לו מספיק שכל להיות מ"מ, ורק בגלל שהיה מפא"יניק עשו אותו ממ"פא, אבל הוא היה שווה לתחת, ולא צריך לעשות ממנו גיבור בגלל שנהרג".
אורי מעז להעיר בחדווה: "חברה, מתי היה לכם כיף כזה, לשבת כאן, בין העצים, ולהעלות זכרונות", ומיד מביא עליו מתקפה נוספת מפיה של נתיבה, הפעם על המחדל של קיבוצו, כפר גלעדי, בחימוש הפלמ"ח. "בכל הקו רמות נפתלי-מנרה היו לפלמ"ח שלושה ברנים, והחברה מכפר גלעדי החזיקו שבעה. הם היו משרד הבטחון של הגליל, אבל קימצנו על הפלמ"ח. כשביקשנו עזרה, התחשבנו איתנו ושמרו מצבורים גדולים בסליקים. אף פעם לא היה להם מספיק כשהיה צריך לעזור לפלמ"ח. והיו להם מכשירי קשר, ולנו לא היה אפילו אחד".
אורי לא יכול להבליג: "כשאכלו אצלנו רק בצל, ואני יודע את זה מאבא שלי (נחום הורביץ),המשכנו לקנות נשק. כפר גלעדי דאג לעצמו לנשק כל השנים. כשהבריטים שכחו, נסוגו, איבדו, אנחנו אספנו את הנשק".
נתיבה :"אתם גנבתם אותו מהבריטים". אמה מעניק לה גיבוי, וטוג'ו מבקש לפייס ומזכיר לנוכחים בחגיגיות, שמאוחר יותר הפך הגליל לסמל ולדוגמא לשיתוף פעולה בטחוני.
אחר כך זורק אורי רעיון: להחזיר את השרידים החלודים למקום הקרב, ולהפכם לאנדרטה.לנתיבה אין מה לומר בסוגיה, אבל כשהיא מתפנה להתחשבנות נוספת עם בן-גוריון שפירק את הפלמ"ח, בולם אותה אמה ומודיע, שכמפקד הבכיר ביותר בשטח הוא לא מרשה לפלמ"חניקים לעסוק בפוליטיקה. וזה בפקודה.